בימים אלה, כשהחורף בעיצומו, רבים שואלים אותי (אף אחד אף פעם לא שאל אותי): כרמלי, מה סוד הבריאות שלך? זה הערק? אולי הסביח? לא. אני עצמאי. ועצמאים לא חולים לעולם.
כי כששכיר חולה בשפעת, הוא צריך לחשוב על איזו סדרה לראות בבינג'. ואילו כשעצמאי חולה בשפעת הוא צריך לחשוב מאיפה לגייס, בעוד שוטף פלוס 60 או 90, כסף לאוכל.
כפי שאמר קרל מרקס: תגידו מה שתגידו על עבדות, לפחות האדון טיפל בעבדו, כבסוסו, כשזה חלה. העבד היה רכוש של מישהו, לכן שווה משהו. ואילו שכיר היום אינו רכוש של אף אחד, ולכן גם אינו מעניינו של אף אחד. אם הוא חולה באותו יום, פשוט יביאו מישהו אחר למלא את מקומו.
ואני כותב את כל זה דווקא לרגל הצעת חוק מצוינת, שעברה בהפתעה גמורה את ועדת השרים לענייני חקיקה. חוק חופשת לידה לאבות, מיוזמתה של חברת הכנסת תמר זנדברג, יאפשר לכל אב טרי לקחת חופשת לידה בת שמונה ימים – חמישה על חשבון ימי המחלה ושלושה על חשבון ימי החופשה.
יופי, באמת יופי, אבל ל-350 אלף העצמאים בישראל אין לא ימי מחלה ולא ימי חופשה, ולכן גם לא חופשת לידה – לא לנשים ולא לגברים. אני כותב "עצמאים" אבל הכוונה אינה למונטגומרי ברנס. רוב העצמאים בישראל מעסיקים אך ורק את עצמם. אלה מעצבים ומדבירים, יחצנים ועורכים לשוניים, שיפוצניקים ונגרים, שחקנים ומאפרים, תחקירנים ומטפלים.
וכן, גם עיתונאים. אני עוסק מורשה כבר חמש שנים. וכעוסק מורשה אני משלם לביטוח לאומי יותר ממה שהייתי משלם אם הייתי שכיר באותה דרגת שכר. ובכל זאת לא צברתי יום מחלה אחד לרפואה, שלא לדבר על סתם חופשה בתשלום. חגי תשרי, למשל, הם מכת מוות עבורי בחולות חשוון. ואם מחר בבוקר הטלפונים פשוט יפסיקו לצלצל – אני לא אקבל שקל אחד של דמי אבטלה.
נקודת עיוורון בגודל קרנף
לכאורה, ממשלת נתניהו המאתיים מהווה בשורה לעצמאים, עם שלל הצעות חוק, בעיקר של הכחלונים: חוק דמי אבטלה לעצמאים, חוק פנסיה לעצמאים וחוק שוטף פלוס 30, שיחייב, לפחות את המדינה, לשלם לספקים בזמן.
כל היוזמות הללו ברוכות. באמת. תחזקנה ידי העושים במלאכה. אבל הן לא מטפלות בבעיה עצמה. לעצמאים אין פנסיה לא כי צריך להזכיר להם להפריש, אין להם פנסיה כי אין להם כסף להפריש. והם קורסים בגלל תשלומים של שוטף פלוס 90 לא בגלל קוצר רוחם – הם קורסים בגלל שאין להם כסף בצד. ואי אפשר לכפות עליהם לשים כסף בצד, למשל בדמות דמי אבטלה, ימי מחלה או חופשה, כי מלכתחילה אין להם כסף באמצע.
כי לעצמאים פשוט אין כסף. הם מרוויחים משמעותית פחות מהשכירים, שגם הם לא בדיוק מלקקים גלידת פיסטוק. 188 אלף עצמאים בישראל נמצאים מתחת לקו העוני, יותר משיעורם בקרב כלל העובדים. במקרה הטוב, הצעות החוק הללו יעזרו לעצמאים לשרוד מתחת לקו העוני. אבל הן לא יחלצו איש מעוניו.
וזו נקודת העיוורון, בגודל קרנף, של הכחלונים. כוונותיהם טובות, אבל ישראל צריכה מהפכה, לא עוד רפורמת סלולר. ישראל היא המדינה הענייה ביותר מכל המדינות המתועשות. החזיריזם החזירי של נתניהו ריכז, בשיטתיות אידאולוגית, את כל העוגה בידיהן של עשרים משפחות, ואלף חלוקות מחדש של הפירורים, צודקות ככל שיהיו, לא ישביעו אף אחד.
כי אנו העצמאים לא צריכים את המדינה כדי שתעזור לנו לכלכל את עצמנו כהלכה. אנחנו יודעים לכלכל את עצמנו יפה מאוד, אם רק היה לנו במה לכלכל את עצמנו. אבל אין לנו.