לפני עשר שנים ישבתי בדירה הראשונה שלי בתל אביב וראיינתי שותפים פוטנציאליים. בכל שנותיי כסוג של עיתונאי לא ראיינתי ככה. ממש הצבתי שני כיסאות בחדר הריק ורשמתי לעצמי הערות בפנקס קטן. הערות! ראיינתי שרי ממשלה מבלי לרשום הערה אחת.
בכל מקרה, לעולם לא אשכח את הבחור הגרמני שבא לראות את הדירה. אני לא באמת זוכר איך קוראים לו, אז לצורך העניין נקרא לו כאן פריץ קולה. ובכן, בזמן שרוב המתעניינים שאלו על שכר הדירה, על בעל הבית ועל ההרגלים המטונפים שלי (מי שלא ראה אורז לבן הופך לתולעים לא ראה את יופי הבריאה) – פריץ קולה נורא התעניין בסבא וסבתא שלי.
"איז יור פמילי סורבייברז?" הוא שאל אותי בחיל ורעדה. "יס", עניתי. "הו?" הוא רצה לדעת. "הו לא? אבריבודי". אבל פריץ קולה לא הסתפק בזה. הו לא. הוא רצה לדעת מחנות, שנים, הכל. בסוף עבודת השורשים המאולתרת שלי הוא היה בדמעות. "איי ויל בי רייט בק", פריץ קולה אמר לי בקול חנוק, ופשוט יצא מהדירה. אחרי כמה דקות הוא חזר עם בקבוק שליש בירה מהקיוסק. "נאו איי אסק יו טו פורגיב מי".
ואני זוכר שחשבתי לעצמי: לסלוח לך על שואת העם היהודי כי הבאת לי שליש בירה? מילא היית מביא חצי, אבל שליש? שילומים זה שילומים, חביבי.
וחוץ מזה: לסלוח לך על מה? מה אתה עשית לי? אתה לא עשית לי כלום. ובשם סבא וסבתא שלי אני בטח לא יכול לסלוח לסבא וסבתא שלך. ובכל זאת אני לא מתכוון לגור איתך. לא כי אתה גרמני, כי אתה חופר. כי אתה מבקש סליחה על משהו שאתה לא עשית. ועל זה אין מחילה. אני שונא אנשים שמבקשים סליחה מבלי שהם עשו לי משהו. כמו שאני עצמי שונא לסלוח על משהו שאני לא עשיתי. לא כי אני גאה מדי לסלוח סתם – כי זה מסיח את הדעת מכל הדברים האיומים שאני עושה באמת.
אז לא, אני לא רוצה לבקש סליחה מהפלסטינים. ואני גם בהחלט לא סולח להם על כל הדברים שהם עשו לי. לא רוצה פיוס היסטורי. רוצה שיהיה סבבה. יש הבדל אדיר בין לבקש סליחה לבין לבקש שיהיה סבבה.
כמה פעמים בחייכם ביקשתם סליחה ממישהו כי באמת ובתמים קיבלתם את גרסתו לכל מה שקרה? כמעט אף פעם לא, נכון? אנחנו בדרך כלל מבקשים סליחה סתם כי אנחנו לא רוצים שמישהו ימשיך לכעוס עלינו. זה לא אומר שהוא צודק, האידיוט, זה רק אומר שאנחנו לא רוצים להמשיך לחפור על זה עוד מאה שנה קדימה. שלום עושים עם אנשים שלא רוצים לחפור יותר.
אבל בישראל כולם רוצים להמשיך לחפור. השמאל רוצה לחפור על 67' והשמאל ההזוי על 48'. הימין רוצה לחפור על 33' והימין הקיצוני על 70' – לספירה. והפלסטינים בכלל חפראווים בלתי נלאים עם המפתחות שלהם לעכו וליפו. וכולם כאחד דורשים סליחה. כולם דורשים שיכירו בנרטיב שלהם.
אבל טוב לי עם הנרטיב שלי, תודה רבה. אני חושב שהנרטיב שלי קרוב יותר לאמת ההיסטורית. אני מבין שגם הצד השני חושב שהנרטיב שלו קרוב יותר לאמת ההיסטורית, אחרת הוא היה מאמץ את הנרטיב שלי. ואני גם מבין שאפשר להמשיך ככה לנצח, וזה ממש בסדר, כי ההבנה שיש ריבוי דעות אין פירושה הכרה בשוויון הדעות. אין שוויון דעות. אני צודק.
הרי המשמעות של המילה "סובלנות" היא היכולת לסבול. אני סובל את הדעות האיומות והשגויות של אנשים שלא חושבים כמוני. אני לא צריך לקבל אותן. ואני בהחלט לא צריך לסלוח להם על כל השגיאות המטופשות שהם עשו בגלל כל דעותיהם האיומות והשגויות. וואלה, לא רוצה להגיד לזחאלקה שלום. זכותי לא להגיד לו שלום. לא-זכותי להפלות את אזרחי ישראל הערבים, אבל לגמרי זכותי לא להגיד לזחאלקה שלום. לא רוצה להגיד לו שלום. לא אוהב אותו.
לא מעניין אותי לסלוח או להיסלח, מעניין אותי לחיות. ואני לעולם לא אסלח לכל אלה שממררים פה את חיינו ואת חייהם על מזבח הסליחות. "מודה ועוזב ירוחם"? לא. ממש לא. לא צריך את ה"מודה". לא צריך להודות בכלום. פשוט – "עוזב ירוחם".