היום הנורא מכל פה, היום בו הבטן מתהפכת - יום הזיכרון. מדוע זה היום ממנו אני הכי מפחדת? הרי יום השואה הוא יום קשה לא פחות. למרות הכאב הנורא והסרטים שלא מותירים הרבה מקום לדמיון, אני מוצאת את עצמי יושבת מול מסך הטלוויזיה שעות ארוכות ומתבוננת, מנסה להבין שוב ושוב איך זה יכול היה לקרות. איך קמה לה חיית אדם בוקר בהיר והחליטה להפריד תינוק שרק נולד מאימו המניקה. מנסה לחשוב איך בכלל ניתן לשרוד זוועה שכזאת.
לעומת יום השואה, יום הזיכרון נוגע במציאות חיינו העכשווית, ולכן פוגע בבטן הרכה. פתאום אנחנו לא מדברים על העבר הרחוק אלא על הקרוב, אולי הקרוב מדי. השואה נראית רחוקה, נדמה שאינה מהווה איום על מהלך חיינו בהווה, אבל זיכרון הנופלים במלחמות ישראל הוא פצע טרי ומדמם. השואה קרתה כי לא היה ליהודים לאן ללכת. ואילו היום יש לנו מדינה עצמאית, אז איך זה שאנחנו עדיין לא בטוחים? למה אנחנו עדיין מוקפים במלחמות, כיבוש, טרור ומוות?
מי מאיתנו לא מכיר או שמע על חייל שנפל? אנחנו הרי "מדינה קטנה מוקפת אויבים", ולכן, גם אם אתה בר מזל ולא מכיר באופן אישי אף חלל, אתה כואב את כאב המשפחות השכולות, כי גם לך יש חבר, בן או אחות בצבא. השכול אורב בפינה, ואין אנו רואים את הסוף. הפתרון להרג ולמוות, שלנו ושל שכנינו, עוד לפנינו. יום הזיכרון מכריח אותנו להתמודד עם המחשבה שזה עלול לקרות חס וחלילה גם לנו, ומזכיר כי עלינו לפעול לפני שיהיה מאוחר מדי.
התינוקות נושאים את שם הנופלים כזיכרון חי
מילדות אנחנו מוקפים בטקסים, צפירות, אזכרות, דגלים וסיפורי גבורה על אלה שחרפו נפשם. גם אותי יום הזיכרון מלווה עוד מאז. דגלים חפויי ראש בחצי התורן מתנופפים בסדר מופתי מפתחי הבתים שבמושב בו גדלתי, אבי מתגאה בדגל שלנו שלמרות קימוטו היסודי מתנופף לו בגאווה ברוח, וקול צפירה מחריש אוזניים מזכיר מלחמות שרצינו לשכוח.
אנשי המושב, על כל דורותיו ומכל קצוות הארץ, מתכנסים באנדרטה שבבית הספר היסודי. המקהלה הקבועה שרה את "אנחנו שנינו מאותו הכפר" שנכתב על חברות אמיצה בין שני לוחמים - האחד נהרג בקרב והשני סחבו על כתפיו בחזרה אל הכפר. בין השירים מוקראים קטעים של אחדים מהנופלים, ולסיום "שיר הרעות". מיד אחר כך עולים אל הגבעה המשקיפה מן ההר, שם טמונים בחלקה הצבאית בני הכפר הצעירים. ביניהם גם אחדים מבני משפחתי. זוג מנחי הטקס הקבוע מקריא את שמות הנופלים. שמותיהם הנשמעים בקול תהודה ברמקול הם כשם בני כיתתי, הנקראים על שמם.
את זיכרון הנופלים נושאים בכאב בני משפחותיהם. למרות שהנסיך הקטן לא שב אליהם וכאבם לא פג, הם המשיכו באומץ את חייהם. התינוקות שנולדו מיד לאחר מותם ונושאים את שמם כזיכרון חי, מרגישים אף הם את כאב חסרונם, גם אם לא הכירו אותם באופן אישי. ביום הזיכרון, בניגוד ליום השואה, לא תראו אותי צופה בסרטים על חיילינו שנפלו. לא משום שלא אכפת לי, נהפוך הוא, כי עיניי לא יוכלו לשאת את הדמעות.