היום קבע בית המשפט כי איש אינו נמצא מעל החוק, וכי נשיא המדינה לשעבר יישפט כמשה קצב מקרית מלאכי ויבלה את שבע השנים הבאות בכלא.
יותר מזל משכל
למזלנו ולמזלן של המתלוננות, משה קצב הלך אל היועץ המשפטי מזוז והתלונן על סחיטה. קצב פעל לפי האסטרטגיה הנפוצה של "הקם להורגך השכם להורגו", אבל הוא כנראה שכח את הפתגם הסיני הידוע: "נגעת, נסעת". בגלל יהירותו, שכנועו הפנימי העמוק והאמונה במסכת השקרים שבה עטף עצמו, קצב חשב כי יצא בידו על העליונה. אלמלא היה כל כך יהיר ובטוח בעצמו, בתוקף מעמדו כנשיא מדינה, אולי היה מעלה על דעתו כי הליכתו הנמרצת אל היועץ המשפטי עוד עלולה לגלות את האמת הכואבת.
מכיוון שהיה נתון לשכנועו העצמי והעמוק בצדקתו, סירב גם בהמשך הדרך לרדת מהעץ ולקבל את עסקת הטיעון. בכך יכול היה להשאיר את הסאגה המצערת מאחוריו. גאוותו ויהירותו של האיש, בתוספת אמונה ותמיכה מצד מקורביו, היוו קרקע יציבה ותומכת להחלטתו לסרב לעסקה ולהמשיך להילחם על "צדקתו". מעגל התמיכה השקרי שבנה סביבו, בעזרת מקורביו, יצר את האפקט ההפוך, ובמקום להושיעו הוביל בסופו של דבר להרשעתו.
קורבן של עצמו
במשך השנים קצב אימן את עצמו להאמין בשקריו, על מנת להצדיק את מעשיו ואת עצם הגעתו למעמד הרם של נשיא. בחייו הפוליטיים הוא צבר כוח וגילה שעל ידי שיטתיות, יכולת התמדה, חשיבה מניפולטיבית, בריונות והפחדה, ניתן לעבור על החוק מבלי לשאת בדין. הנשיא שלנו האמין כי הוא נישא מעם וחשב כי שום דבר לא יוכל לו.
אילו היה מסכים לעסקת הטיעון, עוד היה ממשיך בקרירה פוליטית, מעסיק תחתיו נשים אומללות, מנשק תינוקות לעת בחירות. בטח אחת לכמה חודשים היינו צופים בו באולפן החדשות, כפרשנינו לענייני נשיאים שסרחו. אפילו היום, אחרי שנמצא אשם, קצב אינו מביע (וכנראה גם לא יביע) חרטה. מנקודת מבטו, הוא חייב לדבוק בחפותו, משום שמסכה שקרית זו שעטה על פניו, אינה שייכת רק לו. מסכה זו, של ה"חף מפשע", שייכת לקהל בוחריו, נאמניו, משפחתו ואשתו. אם יביע חרטה, משמע שיודה במעשיו ובהולכת שולל את המלווים אותו כברת דרך ארוכה. משה קצב, שפעל באגרסיביות אל מול ההאשמות, הוא אולי קורבן של המעמד אליו הגיע. המעמד - ואיתו הכוח והיוהרה - מלכדו אותו, גרמו לו להמר על כל הקופה ולהפסיד לבסוף את הכל.
תם ולא נשלם
אולי הדמוקרטיה והצדק ניצחו, אך אל לנו להיות שאננים. אירועים כאלה ממשיכים לצערי לקרות. אם ברצוננו לעודד נשים לצאת ולהתלונן, למרות מסכת הייסורים וההשפלות שהן עלולות לעבור, עלינו להפנים את הכרעת הדין. צריך להבין שהנאשם הוא לא הקורבן בסיפור הזה. כולי תקווה שמה שהיה כבר לא יהיה, מי שצריך לקבל עונש יקבלו ובפתחינו מצפות שבע השנים הטובות.