הייתי אמנם הראשונה מבין החברות שהתחתנה, אבל את הבכורה בתחום הילודה חטפה לי לינדה, שהקדימה והתעברה חודשיים לפניי. אחרי היריון מפרך היא השיקה לפני חודש בדיוק את התינוק החדש שלה, ועשתה אותי דודה מאושרת מאוד. מאושרת, אבל גם קצת אכולת קנאה.
התינוק החדש מתנהל לו בתוך עולם מוקפד ומעוצב בטעם, בו שולטים צבעי התכלת והלבן. צבע שידת ההחתלה שלו תואם את צבעם של המצעים בעריסה, שתואמים את השטיחון, סל הכביסה הקטן והקרם שמורחים לו על הטוסיק. את שעות העירות שלו מעביר הילד בנעימים על משטח פעילות מדליק, ממנו הוא עובר אל עגלה מלאת שיק. הכל סביבו חדש, יפה, נקי וכמו נלקח מז'ורנל, ובליבי גומלת ההחלטה: גם התינוק שלי ייהנה מעולם כזה שכולו טוב. למה לי לקנא, כשאני יכולה גם? הלא כל הדברים האלה נמצאים בחנויות ובהישג ידי. אז למה לא, בעצם?
התשובה היא כי ככה. פשוט לא. סביבת תינוק מדוגמת ומהממת לא תהיה לעולם מנת חלקו של הבן שלי, כל עוד הוא שלי. אני מודה בזה עם צביטה קטנה בלב, אבל שלמה עם מי שאני: אספנית כפייתית של פריטי יד שנייה, סרבנית כפייתית של צריכת מותגים, עצלנית כפייתית ובלגניסטית כפייתית. התינוק שלי יגיע לבית בו גיבבנו – ועודנו עוסקים בגיבוב – פריטים מפריטים שונים המיועדים לרווחתו, החל בביגוד הישן של בן-דודו בן השנה וכלה בספרי הילדים הישנים של אמו בת השלושים. השמיכה הירקרקה שקיבלתי לא מתאימה בכלל למצעי העריסה הכחולים שקניתי, אבל אני יודעת שגם אם מאוד אתאמץ לא אצליח לעשות את זה בשום דרך אחרת.
אני כזו, הבית שלי כזה, וגם הילד שלי יהיה כזה
אין כאן אידיאולוגיה – יש מציאות, ויש אופי, ויש דברים שאי אפשר לשנות. אני יכולה לנסות לשנות בכוח, אבל יודעת שזה פשוט לא יעבוד. זה לא יעבוד כי גם אם אקנה את משטח הפעילות היקר ביותר בחנות, הוא יאבד מזוהרו כשיונח במרכז הסלון שלי, בין הספות של סבתא חנה לשידת ההחתלה שהעבירה הדודה. כי גם אם אקבל במתנה את חליפת התינוק המתוקה ביותר בעולם, בסוף אבחר להלביש לו את בגד הכותנה הרך עם כדוריות הבד והדוגמה המיושנת, שמזכירה לי את הבגדים שלבשנו אנחנו כשהיינו ילדים בקיבוץ. זה לא יעבוד כי אני לא יכולה לשלוט בזה, זה חזק ממני: אני כזו, הבית שלי כזה, וגם הילד שלי יהיה כזה – לפחות כל עוד אני שולטת בעולם הטקסטיל המקיף אותו.
ואפרופו טקסטיל, קניתי לו מגבת ורודה. כן, ורודה. לא הייתה כחולה, הייתה ורודה. לא צריך לעשות מזה כזה עניין - זה לא שאני שולחת אותו לכיתה ז' בחטיבת ביניים חדשה עם צעיף נוצות וצללית מטאלית מעל העיניים, אני בסך הכל הולכת לנגב אותו בעודו תינוק במגבת בצבע ורוד. אין ספק, הוא לא עומד להיות תינוק של ז'ורנלים. לטוב ולרע, הוא עומד להיות התינוק של אמא שלו, וזאת הדרך היחידה שאמא שלו מכירה.