העם דורש כדורגל איכותי

בעשור האחרון ניתן להבחין בירידה תלולה ברמת הכדורגל המשוחק כאן ובאיכות הסגלים של הקבוצות המקומיות. דבר הנובע בעיקר מהנהירה הלא פרופורציונאלית של כדורגלנים ישראלים שטרם הבשילו וטרם הוכיחו את עצמם אל הקבוצות האירופאיות. וכרגיל, כמו הרבה דברים בספורט הישראלי, גם מניהול כושל. כתוצאה מכך כבר שנים שלא הייתה כאן קבוצה גדולה באמת, להוציא, אולי, הפועל תל אביב בעונת הדאבל וגם אז, בואו לא נשכח האליפות הושגה רק הודות לשיטת הקיזוז המטופשת. 

לכן, מבחינה מקצועית טהורה, מעטות הן הקבוצות שיכולות לייחל, מתוך ראייה מפוכחת, לשיפור לעומת העונה האחרונה. במכבי תל-אביב, הרוח החדשה שמביא פרויקט קרויף-גרסיה אינו משכיח את חמש עשרה השנים השחונות האחרונות ואינו מבטל את מסורת המאניה-דפרסיה שפיתחו הצהובים – המאניה בקיץ, עוד לפני ששוחק משחק אחד, והדפרסיה סמוך לראש השנה. 

אצל היריבה העירונית, הפועל, המצב אינו מעודד יותר. ככה זה כשהתקווה של הקבוצה טמונה יותר במה שאין, מאשר במה שיש. אין אלי טביב – ייאי! אבל יש מאמן חסר השראה ושני חתולים בשק בדמות ג'ון פנסטיל שבקושי שיחק בעונה שעברה, ואריק דג'מבה-דג'מבה, שמגדיר מחדש את הביטוי "מאגרא רמא לבירא עמיקתא". 

קריית שמונה תעפיל לליגת האלופות?

במכבי חיפה, השמחה ממינויו של ראובן עטר למאמן צפויה להיות קצרת ימים ברגע שיתגלה מה שברור כבר עכשיו – הליקויים המרכזיים בסגל הבינוני של הקבוצה. ומכאן, שמוקד העניין, אם יהיה כזה בכלל בקבוצה הזאת, טמון במשהו שלא קשור לספורט נטו – המעבר לאצטדיון החדש והמפואר. 

האלופה, קריית שמונה, הגיעה בעונה הקודמת לשיא שספק אם תצליח לשחזר, אלא אם תעפיל לליגת האלופות ותיגע בשיא חדש. אולם מאחר שאין זו קבוצה הערוכה להתמודד בשתי חזיתות, סביר להניח שתסריט כזה יגרום לקריסתה בשתיהן גם יחד. נדמה שפעם נוספת נפתחת הזדמנות לקבוצה קטנה להפתיע, וזה עשוי בהחלט לתת טעם וצבע לעונה. אולם כפי שראינו בשנה שעברה, שבה האליפות הוכרעה למעשה בערך בחנוכה, גם זה אינו מהווה ערובה למתח אמיתי ודרמה.

האלימות המאיסה את הכדורגל סופית

הספורט הוא צוהר אל החברה. והתהליכים המתנהלים בכדורגל, כענף הפופולארי בעולם, מגלמים בזעיר אנפין את אלו העוברים על המדינות שבהן הוא מתקיים. כך, למשל, הפרמייר-ליג הנוכחית משקפת את מדיניות הצנע של ממשלת קמרון ואת המשבר הכלכלי השורר באנגליה. השחיתות והניוון של הליגה האיטלקית משקפות במידת מה את שנות ברלוסקוני והשלכותיהן החמורות ארוכות הטווח. ומנגד – הפריחה של הבונדסליגה והשפיות הפיננסית של קבוצותיה משקפות את החוסן הכלכלי של גרמניה, המחזיקה על גבה את האיחוד האירופי הרעוע.

וזה מה שנשאר בסופו של דבר – השנאה. ההנאה היחידה שנשארה לאוהדים היא השמחה לאיד. אוהדי מכבי חיפה יתרכזו בתקווה לכישלון מכבי תל-אביב יותר מאשר בהצלחת קבוצתם. אוהדי מכבי יתמקדו בתקווה לכישלון הפועל ואוהדי הפועל בתקווה לכישלון מכבי. אוהדי בית"ר ירושלים יקוו לכישלון בני סכנין, וכולם יקוו לכישלון בית"ר.

השנאה, חשוב להדגיש, כבודה במקומה מונח. במקרים מסוימים אפשר בהחלט להיבנות ממנה, לשאוב ממנה מוטיבציה. אבל מאחר שהשנאה גם גובה מחיר מהשונא, מוטב לחפש אפשרות אחרת, שפויה ונעימה יותר. זה פשוט יותר ממה שנדמה. במקום להתרגז ולהתרתח או סתם להשתעמם, אפשר להימנע מהאצטדיונים. אפשר להעביר ערוץ בטלוויזיה. אפשר, רצוי, מומלץ, ובמידה מסוימת גם חובה – אם רוצים שיקרה פה שינוי אמיתי – פשוט להתעלם. 

>> אוהדי בית"ר לקחו את הקבוצה בידיים