בתור עורך בידור ותרבות באתר זה, כשבשבת אחר הצהריים מתנוסס על צג הנייד שלי שמה של הבוסית, אני יודע מיד שכנראה סלב כלשהו מתחתן, מתגרש או מת. מאחר ואתמול בערב נערך גמר "כוכב נולד" ואני הייתי אמון על אייטם הניצחון, קיוויתי שדווקא הפעם מדובר בעדכון שגרתי לקראת התכנית. אבל לא. הבוסית דווחה: "יש שמועות שאיימי ווינהאוס מתה. יכול לבדוק?". לפני שהספקתי לעכל מה אני בעצם עושה, אותה שמועה התבררה כנכונה. הזמירה הבריטית המחוננת אכן מתה.
על פי המשטרה הבריטית, סיבת המוות הייתה ככל הנראה מנת יתר. אם יורשה לי להוסיף: ככל הנראה מאוד. אני מוכרח להודות כי אמנם המוות הטראגי של ווינהאוס בת ה-27 זעזע והעציב אותי עד מאוד, אך לא הפתיע אותי כהוא זה. על מי אנחנו עובדים? הכתובת צרחה על הקיר כבר הרבה מאוד זמן: עוד מהימים שהיא שרה על אלה שניסו לשכנע אותה ללכת לגמילה והיא אמרה: "לא, לא, לא", אך בעיקר בחודש שעבר כשצפינו בה מציגה שפל חדש בקריירה הקצרה שלה. ווינהאוס איבדה את זה בהדרגה בשנים האחרונות, אך היא ללא ספק קבעה שיא חדש בהופעתה בבלגרד באותו יום שבת – חמישה שבועות בדיוק לפני שירד עליה המסך האחרון.
איימי המוחצנת, שהייתה כה רגילה לשלוט בבמה ובקהל ביד רמה, הפגינה חוסר שליטה מוחלט בקולה ובשפת גופה במשך אותו קונצרט בסרביה. הקהל שאג לה "בוז!" והיא נראתה כמו ילדה מוכה ומושפלת, שלא יודעת איפה לקבור את עצמה. ליבי יצא אליה, כשצפיתי בוידיאו המחריד הזה לראשונה. רציתי כל כך לחבק את הזמרת האהובה הניצבת מול הקהל הרוטן, מזמרת "אני לא שווה כלום" ומביטה בו במבט שאומר "היי, אבל אהבתם אותי פעם בגלל שאני כזאת". סירבתי להאמין שזה מה שנשאר מאותה אגדה בריטית אותה כה הערכנו. איך נפלו מסוממים, חשבתי לעצמי.
למעשה, זאת לא הייתה ההופעה הראשונה בה התבזתה גברת ווינהאוס, כבר בפסטיבל הג'אז באיים הקריביים לפני שנתיים אפשר היה לראות סימנים של התדרדרות חמורה ומעוררת דאגה במצבה. במהלך המופע ההוא איימי הואילה בטובה לחשוף את התחתונים על הבמה, לירוק מסטיקים לעבר הקהל ואפילו לשכוח חלק ממילות השירים. אחרי 45 דקות בלבד היא ירדה מהבמה כשברקע שריקות בוז. במבט לאחור, אפשר לומר היום שזו הייתה תחילתו של הסוף.
לפני שמונה שנים, כשהגיחה עם אלבום הבכורה, "Frank", המבקרים הבריטים התמוגגו מכך שקמה בארצם זמרת נשמה בטעם של פעם בעלת צבע עור בהיר, ובנוסף לכך עוד יהודייה כשרה למהדרין. אלבום זה סיפק לאיימי את הפריצה הגדולה שלה להכרה בינלאומית וסלל דרך עבור זמרות נשמה לבנות רבות, שצצו אחריה כמו פטריות הזיה אחרי פסטיבל וודסטוק. הטקסטים של האלבום הציגו את הגברת בעלת הפריזורה המפוארת והגזרה הצנומה בתור בוהמיינית סול-פופ סוררת, ששרה בעיקר על סטוצים חפוזים מיומני סצנת הבארים והמועדונים העליזה של לונדון. נכון, כבר אז היינו צריכים להשגיח עליה. כשהשתחרר אלבומה השני בשנת 2007, "Back to black" המופתי, היה ברור שאיימי כאן בשביל להישאר. באותה מידה היה גם ברור שחיי ההוללות הפרועים קיבלו כאן טוויסט קצת לא נעים.
עם טקסטים שמעידים על התמכרויות נרקוטיות (סמים, אלכוהול וכל מה שביניהם), דימוי עצמי נמוך, חוסר שליטה כללי בחייה ובעיקר על שברון לב גדול – היה ברור שאיימי הצעירה אינה כתמול שלשום. היא אולי בשיא הצלחתה, אך בכל הנוגע לחייה האישיים, מדובר בפוגרום קטסטרופאלי. "בגדתי בעצמי כמו שידעתי שאעשה. אמרתי לך שאני צרה צרורה, אתה יודע שאני לא שווה כלום", היא הודתה בשיר "You know I’m no good". בשיר הנושא של האלבום היא כתבה: "אמרנו להתראות רק במילים. מתתי מאות פעמים". ובכן, מסתבר שהפעם זה הצליח לה.
לאורך ארבע השנים האחרונות איימי הופיעה עם שירי אלבום רב מכר ועטור פרסים זה. במקביל היא הופיעה דרך קבע בטורי הרכילות עם דיווחים אינסופיים על כניסה ויציאה ממוסדות גמילה שונים. משנה לשנה התדמית שלה הפכה ליותר ויותר ידועה לשמצה ושערוריות הפכו לעניין פחות ופחות זר עבורה. איימי נאשמה על תקיפת רקדנית ומעריץ וגם תועדה בתקיפות צלמי פפראצי – קשה לספור את כמות הפעמים שנתפסה חובטת בצלם פפראצי כלשהו. ובכל זאת, הם סיפקו לנו אינספור תמונות מחרידות של הביזיון. מצבה הפך מביש ומחפיר, ואנחנו עמדנו מהצד והתבוננו. ועכשיו היא מתה – מפתיע מישהו באמת?
איימי הייתה אמורה לחגוג את יום הולדתה ה-28 בספטמבר הקרוב. היא הייתה אמורה לשחרר השנה את אלבומה השלישי והכה מצופה, ובמקום זה היא מצטרפת לשורה ארוכה של אמנים ענקיים שסיימו את חייהם בגיל 27 (ג'ניס ג'ופלין, ג'ימי הנדריקס, ג'ים מוריסון, קורט קוביין ואפילו ענבל פרלמוטר שלנו). אחרי מותה אביה סיפר בראיון ל-BBC שהוא כתב לה הספד עוד בחודש שעבר, כשהיא עברה את ההתקף האחרון והובהלה לבית חולים. כבר בשנת 2008 אימה סיפרה בראיון שהיא בטוחה שהיא תאלץ לקבור את ילדתה. באמת שאין כאן הפתעה אמיתית – רק צער עמוק על אבידה גדולה. ולשאלתך איימי היקרה, כן, אני אוהב אותך גם מחר.