עם פרוץ העשור הנוכחי, והרבה בזכות האירוע הרצחני הנתעב ב"ברנוער", התקבלה תחושה שצפיפות האוכלוסין בארון עולה על גדותיה. האמנים שבתוכו צריכים לצאת, ומחובתם להניף את הדגל בגאווה. התקשורת ובראשה משטרת הארון של גל אוחובסקי דחפה אמנים וסלבס חד מיניים מהשורה הראשונה לצאת מהארון. לא לשווא "בוא נפזר את מסך הערפל, בוא נעמוד באור ולא בצל" נטחן עד דק ברדיו ובטלוויזיה על כל גרסאותיו – מריטה ועברי ועד פרחי "כוכב נולד".
התקשורת גרמה לאמנים להרגיש לא נוח במחבוא השקט שלהם. והרי מה שווה הארון אם הוא לא נוח? וכך הם החלו לצאת החוצה. מבוישים. ללא דגלים בידיהם ובשורות גדולות בפיהם. ובעיקר, עם הזנב בין הרגליים. כאילו אומרים "טוב, בסדר. יצאתי. מרוצים?". אני מניח שלא זאת הייתה כוונת המשורר.
אבל צדי? לא ברור לי למה היה כל כך דחוף לרז שכניק ולרביב גולן מ"7 לילות" להוציא דווקא אותו מהארון. הבנאדם, כבר בן 70, בנה קריירה שלמה מתוך הארון. לפני תור הזהב של "כוכב נולד" צדי היה איש של מאחורי הקלעים. אמנם כל המדינה צפתה בשקיקה בכל הפקה פומפוזית וססגונית שלו, אבל אם לא היית מעורב בתעשייה ובברנז'ה של אותם ימים, לא ממש ידעת איך צדי נראה. הוא היה תו תקן של רמה גבוהה ותו לא. אפשר היה לזהות אותו תמיד בין המלמלות של ירדנה ארזי לבין ההעמדות השבלוניות, ובעיקר על פי המוטיב העיצובי "אדום-שחור-אדום".
בשנות השמונים העליזות צדי היה מלך הקאמפ, ותרם רבות לקהילת הגייז בכך שהניח על כס את התרבות הגייזית, הכשיר אותה והתאים אותה לכל בית אב בישראל. הוא הטביע את חותמו על כל מחזמר, קדם אירוויזיון או פסטיבל, וכל מה שנגע בו הפך להיות "גיי פרנדלי" ממדרגה ראשונה. צדי הפך לספק תרבות ורודה לדור שלם של גייז בימים קשים וחשוכים מאלה.
מגיע לו יותר
והנה, שנים אחרי, צדי הוא כבר לא רק קרדיט אלא אייקון עם פרצוף והכול. החטטנות היא טבעית וכולם צמאים למיץ (ורצוי צהוב ככל האפשר), ואחרי שמונה עונות של "כוכב" העיתונאים לבית ידיעות אחרונות החליטו שהגיע גם תורו של הבמאי הכי ורוד בארץ להודות על האמת. ואם הוא לא ייצא לבד – נוציא אותו בכוח. אם הוא לא מספר על אהבות נכזבות או על רומנים, נתקע את סכין המנתחים עמוק יותר. נחלוב ונדובב אותו עד שיודה. ואז בסוף צדי המסכן מוכרח לספק משהו בשביל שיניחו לו לנפשו, ואומר "אפילו החברים שלי לא יודעים עם מי הייתי, רק מה הנטייה המינית שלי". אוי צדי, מה עשו לך? אני נזרק לשירה המופתי של יונה וולך "יונתן": "יונתן, באמת תסלח לנו, לא תיארנו לעצמנו שאתה כזה".
צדי מספק כל כך הרבה ג'וס מסוג אחר – סיפורים על ניצול מיני בתוך התעשייה עם התייחסות מרטיטה לתקרית חנן גולדבלט, וידויים על שימוש בקוקאין, גילויים מרתקים על כל מיני אמנים. ואם כל זה לא מספיק - הוא קורא לגל אוחובסקי טיפש ולצביקה פיק אידיוט. אבל ב-2011 הכול מתגמד כשהמרואיין מואיל לנדב פרט כלשהו על נטייתו המינית. מיידית אותה "חצי יציאה מהארון" הופכת לכותרת שמסביבה נבנית כל הכתבה. אם אתם שואלים אותי, זאת אפילו לא יציאה מהארון. איך צדי אומר? "זה ליד".
לא אתחסד, גם אני בתור כתב תרבות ובידור באתר זה, הידוע בכינוי "מאקווו", תאב לסקופים מסעירים. אבל במקרה של צדי צרפתי לא מדובר בחדשה מרעישה – זוהי פיסת מידע ברורה מאליה, קצת כמו להוציא מהארון את דנה אינטרנשיונל. אז למה לעשות עוול לאושיה תרבותית, עם כזה וותק ובכזה גיל, שלא מגיע לה היחס המזלזל שקיבלו סקעת ושות' לפניה? בשם המטרה המקודשת של העיתונות לחשוף את האמת לאור, או שמא בשם טרנד ה"אאוטינג" המגונה?
צדי בעצמו מדבר בגנות הכפייה לצאת מהארון, ואפילו מסביר איך זה כן עשה נזק לאמנים. הוא גם נותן פרופורציות אמיתיות לעניין, כשהוא שואל על עברי לידר: "אייקון של מי? כמה זה הקהילה? כמה אנשים זה?", ובצדק. הרי כמו שצדי אומר, "הילד מדימונה הוא כבר סוג של קלישאה". נכון, כל מיעוט נהנה לפגוש מישהו מהמיעוט שלו שמצליח. אבל אם מושא הראיון בעצמו קצת מתבייש במיעוט שלו, איזו תועלת יפיק המיעוט מזה? אם כבר, זה רק עושה נזק.
ולסיכום, פנייה אישית לקורא צדי צרפתי: אנחנו אוהבים אותך, צדי. מה שאתה עושה בחייך הפרטיים הוא שלך, ובאמת שלא התכוונו להציץ לך לחדר המיטות. הכריחו אותנו. תמשיך לעשות מה שעושה לך הכי טוב, והכי חשוב – תמשיך לעשות טוב על הלב לקהילה עם מה שאתה עושה הכי טוב - לביים. לחיי עוד כותנות פסים ושלל מלמלות!