פעלתי משנת 2004 ועד היום במגוון של פעולות מחאה בכדי לשנות את דמותה של החברה האזרחית בתוך מדינת ישראל הכובשת והמפקירה את אזרחיה לעוני וחוסר כבוד. הייתי מעורב בהקמת סלון מזל בחיפה. הקמתי ביחד עם רועי צ'יקי ארד את גרילה תרבות וערכנו ביחד עשרות פעולות אמנותיות להשמיע את קול הסולידריות בחברה הישראלית.
אבל רגע לפני כניסת 2014 אני חש מיצוי. אין לי כוחות יותר. אני לא יכול לצאת להפגנה כמו שעשיתי בעבר. אני לא מצליח להחזיק את המגפון ולצעוק, ולזעוק את נשמתי. אולי נגמרו לי הכוחות כי יש כוח מוגבל לצאת להפגנה. ואולי אני עייף גם כלכלית וחברתית. כמה אפשר לחיות במדינה שבה המחירים מאמירים והתושבים יושבים בשקט? כמה זמן אפשר לשבת אל מול הגזענות שצובטת את לבנו ומקצרת את ימינו? כל בנאדם נורמאלי יבקש לחיות במקום אחר, שבו הוא לא יצטרך לקחת את עתיד המדינה על גבו ויוכל להעניק טיפה של נורמליות לנשמתו.
כואב לנסוע, כואב יותר להישאר
אינני מגלומן, שחושב ששינוי דרכו, הוא שינוי חייה של המדינה. אך אני מספיק מודע לכך, שהגלות שלי, כמו של אחרים, היא סוג של קריאה לישראל להתעורר ולחשוב על ילדיה העוזבים אותה. האם החלילן מהמלין ייתן לילדים שהוא לקח להודו, לדרום אמריקה, לברלין, לגלויות שונות ומשונות לדבר עם הוריהם. ואם הם ידברו האם הם יעזו לדבר על מה שאסור לדבר?! אני בא מהעיר חיפה, איפה ילדיה ואיפה נעוריה, העיר חרבה ללא צעיריה שעוזבים אותה. ומה בדבר ישראל האחרת, האם היא לא מהגרת לתל אביב? ישראל ארץ אוכלת יושביה. אבל זאת קודם כל מדיניות כלכלית וחברתית שדואגת לעשיריה ולא לעניה.
כואב לי לנסוע, כואב לי להישאר, אז בחרתי בתקופה בלתי מוגבלת של יציאה מכאן. ויש לי סימפטיה לאנשים שמשנים בישראל ואין לי נאמנות למנהיגי המשטר שבגדו בתקוות המתחלפות של דור אחר דור. המחאה שייצרנו כבר נשמעת, אבל עד שתחלחל לתוך בגדי המנהיגות הישראלית, נצטרך כנראה להחליף דור שלם במדבר. אבל אסור להפסיק לדמיין את הארץ המובטחת, שבה ערבים ויהודים יחיו בשוויון בין הים לבין הירדן.