"או שהעוגה לכולם, או שלא תהיה עוגה" (סעדיה מרציאנו ז"ל, הפנתרים השחורים)
בית המשפט בנצרת החליט לפרק באופן סופי את המתנ"ס בקריית שמונה, על כל השלוחות שלו. כך, ביום בהיר של שמש, מצאו את עצמם תושבי קריית שמונה ללא היכל תרבות וספריה, מועדון לעיוור, מועדון לקשיש, מועדון למאותגרים שיכלית וגם מענקים לאימהות עובדות ולגני ילדים.
אין סיבה להפתעה - ממשלת נתניהו הבהירה כבר מההתחלה שאין לה עניין בהגדלת התקציב החברתי. ההתעלמות הממשלתית הגורפת היא חלק מאידיאולוגיה ברורה. אבל הפריפריה החברתית שנמצאת כבר עשרות שנים תחת מתקפה, לא מוכנה לשתוק. בקריית שמונה לא מוכנים להיות השממה של ישראל.
צעירי העיר כבר הכריזו שייאבקו בגזירות. בקרוב נדע אם קריית שמונה היא עוד צעד בהתקוממות האזרחית של הפריפריה החברתית של ישראל, אחרי המאבק נגד הפרטת המים בדימונה והמאבק נגד גירוש משפחות מבתיהם בבית שאן.
הצעירים שמפגינים בעיר צועקים שהם לא רוצים עזרה רק כשנופלים קטיושות או רקטות. הם לא רוצים כסף כי הם באזור מסוכן, לא רוצים מלחמה כדי לזכות בפיצוי. בקריית שמונה מבקשים בסך הכול תרבות. אבל בישראל של 2011 זה לא מובן מאליו שלכל עיר יהיו מתקני תרבות בסיסיים.
אין שינוי פוליטי בלי פוליטיקה
מצחיק ומעציב, שבקריית שמונה מוחים נגד סגירת מתקני התרבות, אבל לא מבקשים את מה שבאמת מגיע להם – צדק חברתי מתקן. אחרי עשרות שנים ברורה ההעדפה של מדינת ישראל את גוש דן ואת האוכלוסיות השבעות והחזקות על פני הפריפריה והאוכלוסיות המוחלשות. הצעירים דורשים שלא יסגרו להם את המתנ"סים, אבל בעצם הם זכאים לאוניברסיטה והגדלה מאסיבית של תיקצוב חברתי בצפון.
ארגון צל"ע (צעירים למען עירנו), שנאבק בעד התרבות בעיר, הכריז על עצמו כא-פוליטי. אני מקווה שהוא לא מתכוון להישאר כזה - הא-פוליטיות היא עוד אחת מהמחלות הרעות של התקופה שלנו. קבוצות המאבק שמתארגנות לא מבינות שהשינוי כולו חייב להתרחש בכנסת, והוא חייב להיות אידיאולוגי. כי המתקפה על הפריפריה היא חלק ממדיניות של שינאה, איבה והתכנסות מחודשת של ההון ביחד עם כוחות הלובן בישראל הניאו-ליברלית.
בשנות השמונים חולק בפריפריה "עיתון אחר", בו כתבו יוסי דהאן, בן דרור ימיני, געפר פארח, ויקי שירן, יוסף שילוח ואחרים. אמנם עברו עשרות שנים מאז שנכתב בו על ההתעלמות מהפריפריה, אבל נדמה שהמסרים נשארו עדכניים לימינו. העובדה שכל כך מעט השתנה אומרת הרבה על שיעור השינאה, הניכור ודחיית האחר. ממשלת ישראל לא רק דורכת על הדור הצעיר המזרחי שנולד בקריית שמונה, בית שאן, דימונה ואילת. היא דואגת שאפילו המתנ"סים, אלו שמשעתקים את הדיכוי והפערים, ייסגרו. לא רק שסותמים את הפה לפריפריה שהפכה לכזאת בשל מדיניות מתוכננת, אלא שמוחצים עד תום את האפשרות לקיום בסיסי של תרבות.
איך אפשר לדרוש תיקון במקום בו אין בושה? במקום לדרוש מתנ"ס חייבים לחזור ולהתעשת, לשנות את השילטון ולבוז וללעוג לו עד נפילתו. אתם רוצים שינוי? תעשו שינוי פוליטי, ואל תדרשו חלק בעוגה הלא שיוויונית. קחו את סיסמת הפנתרים ואימרו: אם אין שיוויון, אז לא תהיה עוגה.