"כתבו עלייך ברשת" הודיע לי בווטסאפ קולגה מהעבר. "ו..?" עניתי, בניסיון להבין מה נכתב, או למה טרח לסמס לי עכשיו. זה היה פוסט בפייסבוק, הוא עלה בקבוצה בשם "רוסיות חסרות חוש הומור וחבריהן". נשמע מעניין, הייתי מצטרפת אליהן, אבל אני בגדר "פרסונה נון גרנטה" שם כעת.
כותבת הפוסט נפגעה מאייטם שהגשתי לפני שבועיים בתכנית הבוקר, דרשה את התנצלותי, ופנתה לחברים במטרה לאתר אותי. לטענתה "לעגתי" למבטא הרוסי של יעקוב שפירו, מנהל פס הייצור של הקרמבו במפעל פלדמן שנסגר.
אני??? אני נדלקתי עליו ועל האופן שבו הגה את המילה - "קרמבה", זה שבה את ליבי. הוא הקסים אותי. בסוף האייטם אמרתי ש"קרמבו כבר לא יהיה אבל אולי יהיה קרמבה". כמבקשת לעלות על נס את המושג החדש שיצר. שום לעג לא עלה בי, לא גלוי ולא נסתר.
רגע אחרי שהתאוששתי מהקללות בפוסט, הבנתי מה קרה. איך העונג שלי ממנו התפרש כחוסר רגישות נורא.
אין לי רגישות למבטא. כמו רבים, אני נהנית ממנו ומחקה אותו לפעמים אם מצליחה. הוא מעניין לי באוזניים, גם בארץ וגם בחו"ל, בכל שפה. באותו שבוע התמוגגנו בשידור גם מה"lovely" במבטא בריטי כבד של מלכת אנגליה בתגובה לסרטון שקיבלה. אף אחד לא כתב על זה פוסט נגדי, אפילו לא מילה.
הרי אם הייתי מתייחסת לקרמבו במבטא צרפתי או איטלקי זה היה סקסי, אבל התייחסות למבטאים הנפוצים בישראל נתפס כמעשה שיש בו בוז ולעג שלילי. כאן שימוש במבטא הוא עלבון, ולא רק רוסי, גם מבטא תימני יכול לפגוע, רומני, מרוקאי, או ערבי.
אני לא חיה על הירח, אני מבינה למה פגעתי בה, ואני מלאת חרטה כי זו לא הייתה כוונתי, אבל ככל שאני חושבת על זה, אני מבינה עד כמה מעוות לחשוב שמבטא רוסי הוא דבר פוגעני. היא ביקשה שאתנצל, ובמקרה אחר לא הייתה לי שום בעיה, סליחה היא מילה די שגורה בפי, אך אני מאמינה בכל ליבי שלהתנצל על שימוש במבטא רק יחתום את הוויתו כשלילי. כאילו זה לא משהו להתגאות בו והמסר הזה קשה לי, באופן ערכי.
אני לא רוצה לפגוע, ודי בזה כדי שאמנע בעתיד מלהתייחס למבטאים, אבל ברשותכם אתעכב בכמה שורות שנותרו לי, על הסיכוי שנהיה חברה בריאה ביום מן הימים. העלבון יושב על תדמית וסטיגמות שחלחלו כאן שנים, אבל אפשר לשנות את הכללים. בואו נתנער מהם, במקום להתנער מהצלילים. תארו לכם מדינה שבה מבטא רוסי לא נתפס כסימן ללעג, אלא כמשהו מאוד חינני.
אנחנו תוצאה של כור היתוך כפוי, בשם "הצבר הישראלי", הורינו עשו הכל כדי לטשטש את מה שנשמע או נראה גלותי, גם בבית שלי. וחבל. אולי אני לא מבינה את הכאב שחווה כל מי שנושא מבטא בלשונו, ואת ההצקות בכיתה על חשבונו, אבל הייתי צריכה להבין כמה מורכב להיות מדינת עולים. מדינה שכל כך חסרה בה רגישות, וכולם כל כך רגישים.
מייחלת ליום שבו השונות ביננו לא תחשיב אותנו יותר לזרים. ושיחזור הקרמבו למדפים.