אה, רגע, אני מקבלת דיווח לפיו אנחנו בעצם עדיין תקועים בין סוריה למצרים, והפעם האחרונה ששלג סיכן את חיי האוכלוסיה המקומית היה כשרבע מיליון ישראלים נתקעו באוטו עם המשפחות שלהם בדרך לחרמון. פשיו! אתם בוודאי יכולים להבין – כשכותרות בכל האתרים עוסקות ב"נמו", סופת המאה (השלישית, אגב, בעשור), לא לגמרי אלמנטרי לזכור שזה בעצם בכלל לא קורה כאן.
זה שאנחנו מוצאים מקום ראשי לסקר את זה שיורד אכבר שלג בחוף המזרחי של ארה"ב, זה אומר שכבר הרכיבו פה קואליציה? שהותנע תהליך השלום? שנגמר הקטע המעיק הזה של מעמד הביניים? שהחרדים כבר לא מאיימים לעשות כיכר תחריר? (וסחה עליהם שהם יודעים מה זה!). מה בעצם העניין שלנו בסיקור אדוק ומבזקני (כולל שליח מיוחד!) של סופה שמתרחשת עשרת אלפים קילומטר מכאן?
מי הבוס?
בוודאי תגידו פחחח, יא חשוכה. זה שאף מדינה כבר לא רוצה לדבר איתנו לא אומר שאנחנו מפסיקים להתעניין בהן, וחוצמזה אנחנו מתים על בלת"מים של אחרים. אוקיי, יש דברים בגו, אבל כשמזג האויר באוסטרליה התחרפן והציף את המזרח בקצף ים דוחה זה נכנס לאתרי החדשות מקסימום כקיק קומי ("הבריטים המקולקלים האלה שוחים בבירה!") וסופות השלגים החורפיות שמשתקות את אירופה חדשות לבקרים אפילו לא זוכות להתייחסות.
אבל בשביל סופה אמריקנית? מהדורות החדשות מציגות מונטאז' מטרואולוגי מאיים שלא היה מבייש סרט של לארס פון טרייר (מינוס המוזיקה של וגנר, כי בכל זאת), וכל מבזק יפה לעדכון. בקיצור, ההעלאה חסרת הפשר של סופות בארה"ב לסדר היום בישראל חושפת את האובססיה שלנו לאומה האמריקנית ואת הניכוס - בעצם, יותר הידבקות – שאנחנו מבצעים.
הנה ידיעה שלא צריך לעמוד בגשם בשבילה: המומחה האקלימי מייקל מאן (אונ' פנסילבניה), הסביר בריאיון שלשום שזה לא שהסופות נהיו חזקות יותר, אלא שתנאי השטח השתנו והקלו עליהן לבצע נזקים חמורים. "כמו שבכדורסל היום כל הטבעה מרשימה, אבל אם ישימו רמפה מתחת לסל, נתחיל לראות הרבה יותר הטבעות. זה לא שהשחקנים נהיו חזקים יותר, מדובר בשינוי במגרש".
אז במקום לאכול את הראש על מספר ההטבעות, אוליכדאישנתחיללדאוגלהחזרתהמגרשלגובהנורמלי. אבל היי, אפשר גם סתם להמשיך לראות טלוויזיה ולחכות שיפגע לנו כדור תועה בראש.