כשאני חושבת על כך שחיי הבוגרים יורכבו כנראה בעיקר ממלחמה עיקשת בטחנות רוח תרבותיות שובניסטיות שיצעקו עליי ללא הרף שאני טרחנית וחופרת - ורק המחשבה מתישה אותי - אני אוהבת לחשוב על סופרג'יסטיות. אני יודעת, גם אתם אוהבים לחשוב עליהן. כשמאבקה של קבוצה מדוכאת עולה בכזו הצלחה שאי אפשר אלא להביט בנורמה הרפואית של סוף המאה ה-19 כיותר מהפוגה קומית, זה באמת די מעודד.
המרחק האדיר שאנחנו חושבות שיש בינינו לבין אותן נשים מסכנות עטויות כובעים כבדים ופומפוזיים משחק הסרט "היסטריה". אני מציעה מקרב לב לצפות בו, הגם שאיננו היצירה הקולונעית של השנה, וכנראה גם לא של החודש. כן, ל"היסטריה" פגמים מספר, והוא באמת לא הרבה יותר מקומדיה רומנטית נעימה, למעט עניין אחד: מדובר בכל זאת בסרט פופולרי שעוסק בצביעות, באטימות ובזלזול בהם התייחסו המוסד הרפואי והחברה כולה לעסק הלא-נעים הזה שנקרא נשים והגוף שלהן.
נכון, מדובר בביקורת על עידן עתיק כמעט, מרוככת בגיבור צ'ארמר שמציל את המצב וסיפור אהבה מרשמלואי ושטוח; אבל אני בטוחה שראיתם סרטי קיץ נמוכים מזה (גברים בשחור שלוש תלת מימד, אני מדברת אליכם). הקטע המגניב שאין לזלזל בו, הוא ההחייאה המפונפנת והויקטוריאנית של הסלידה ואי הנוחות שעוררו נשים והשיט שלהן ואיך התמודד הציבור המסכן עם אותן תחושות. מה לעשות, שנאת נשים מצטלמת טוב עם כובע צילינדר.
הסרט מבוסס על סיפורו האמיתי של ד"ר מורטימר גרנוויל, גואלנו אבי הויברטור. לא מדובר בפמיניסט דגול. הוא פשוט דאג למזור שורש כף ידם הימנית של הרופאים האנגלים, שהטיפול המסור ב"עיסוי אגן" שהעניקו למטופלותיהם האומללות גמר להם, באופן מילולי, על היד. המחלה שמילאה את ידיהם של רופאי הממלכה נרשמה בספרי הרפואה כבר ביוון העתיקה והגיעה באנגליה הויקטוריאנית למימדי מגפה - קראו לה היסטריה.
היסטר, ביוונית - רחם. היוונים האמינו שמקור המחלה (שהסימפטומים שלה התרחבו והשתנו ללא הרף) הוא נדידה של הרחם בגוף, עד שהוא מגיע לגרון וחונק את האישה. שונאת כשזה קורה. אמנם עם השנים התברר שנדידת הרחם לגרון היא מצב נדיר משהו, ההיסטריה המשיכה לככב בז'רגון הרפואי, תחת הסימפטום המרכזי "כל מה שנשים עושות שלא נעים לנו". חרדה? עצבנית? עצובה? עליזה? קולנית? חרמנית? תרגיעי את עצמך, יא היסטרית.
ההמלצה הרפואית להרגעת את הנשים שתססו בכל צורה שהיא, הייתה להביאן ל"פרוקסיזם היסטרי", שהיום מוכר יותר כאורגזמה. הרופאים מבטיחים לעצמם ולקולגות שמופרך להניח שיש הנאה בתהליך. "איבר המין הנשי איננו יכול לחוש עונג אלא על-ידי חדירה של איבר המין הגברי", כפי שמסביר הרופא הותיק לד"ר גרנוויל. הקהל נקרע מצחוק.
יש בו משהו, בצחוק העז והפרוע הזה, שמרומם את רוחי. אם הנחה תרבותית רווחת של אלפי שנים, שהופרכה ממש לא מכבר (הטיפול בהיסטריה נשית נפסק רק בשנות החמישים) מעורר גיחוך אצל מרבית האוכלוסיה - ובעיקר זו הנשית - אולי בעוד עשורים מעטים נתפקע מצחוק מהמחשבה שנשים תיעבו את גופן והסתובבו במשך עשורים ארוכים או רעבות או אשמות. אולי נצטרך להחזיק את הבטן כשנחשוב על כך שנשים הרוויחו משמעותית פחות כי הן "משכורת שנייה", ונתייחס למי שהעידה ש"היא לא פמינסטית" כמו לדמות בסרט שאיננה סופרג'יסטית, שכל מהותה המלאכית מוקדשת לבית, ושהגיבור כמובן איננו רוצה בסופו של דבר. למה? כי היא משעממת רצח.
לפני קצת יותר ממאה שנה הדרישה להעניק לנשים זכות הצבעה נשמעה מופרכת משום ש"יהיה זה כמו לתת זכות הצבעה לגבר ולכובע שלו". היום מיתוס הפמיניסטית המכוערת והטרחנית משמש לדחיקת נשים לפינה משתקת של יופי, רזון נעורים ונחשקות שמשמשים בתורם לסתימת פיות וניוון מחשבתי, המונעים צבירה של כוח. תרצו או לא, מאה שנה מעכשיו עוד יצחקו מזה.
>> לטור הקודם שלי: הפנים האמיתיות של מרין לה פן
>> מה אומרת המחאה החברתית?