כבר נצח נצחים (או שבועיים וחצי) שהקוריוז שנקרא אליפות העולם בשחמט נמשך. וכשאני אומרת נמשך, אני מתכוונת מתפרש ונמרח שעות על גבי שעות, כאילו מדובר במשתה בממלכת פרס העתיקה. במהלך התקופה הארוכה (שלא לומר העידן) הזה, יצא שמגזין MAXIM הסליזי דירג את בר רפאלי כאישה הסקסית בעולם, וקונאן אוברייאן מיהר לראיין אותה.
מה הקשר בין שני האירועים האמורים? לכאורה, עבור העין הבלתי מזוינת – ממש, אבל ממש כלום. תודה לאל על ח"כ ציפי חוטובלי (באופן כללי תודה לאל עליה, האישה הגישה הצעת חוק להגן על חיילים משירת נשים, הדבר שמפניו חיילים באמת זקוקים להגנה), שהגדילה וקשרה יחד את האירועים עבור הישראלי הממוצע שרק רוצה להחרים את הקוטג' שלו בשקט. חוטובלי פרסמה בפייסבוק כי היא מחזיקה אצבעות לבוריס גלפנד, משום ש-"זו גאווה ישראלית, לא עוד דירוג גבוה של דוגמנית משתמטת או ריאיון שלה לקונאן או'בראיין...". ציפי חוטובלי נגד בר רפאלי? זה כל כך נכון – שזה מתחרז.
בום! איזו עקיצה! איך לא חשבתי על זה בעצמי? בוריס גלפנד ובר רפאלי – הרי זה מתבקש! כבר מההתחלה הגלפנד הזה הזכיר לי מישהו, אבל קשה היה לשים על זה את האצבע... חוטובלי, אני חייבת לך אחד. רק בעניין יחיד אינני יורדת לסוף דעתך – אם בר רפאלי הייתה עושה צבא, האם היינו יכולים לסווג אותה בקטגוריה הנחשקת של גאווה ישראלית? ואם מדובר היה בשירות לאומי? ואם היא הייתה משרתת כמאבטחת מתקנים? כי אפילו הם יודעים שאין להם יותר מדי במה להיות גאים. רגע, בוריס גלפנד בכלל עשה צבא?
מקום לגאווה
גאווה ישראלית היא מונח בעייתי, שבקושי התקיים עד לפני עשור-שניים. האובססיה והתדירות בהן אנחנו נאחזים בו מצביעים על תחושה הולכת וגוברת שיש לנו פחות ופחות במה להיות גאים. ברוב התרבויות גאווה היא חטא שעונש בצידו; הגאווה הלגיטימית היחידה היא זו של מיעוט נדכא. אתם זוכרים שאנחנו כבר לא כאלה, נכון? כאילו, יש לנו צבא שבר רפאלי לא שירתה בו והכל. במצבנו אנחנו יכולים לעזוב קצת את הגאווה הצדקנית ופשוט לשמוח במה שיש לנו.
בנוסף, על-אף הדימיון הבלתי ניתן לערעור בין רפאלי וגלפנד, יש בכל זאת הבדל קטן: גלפנד מתחרה בשם המדינה, רפאלי עובדת בשם עצמה. אם גלפנד יוכתר לאלוף, ישראל תזכה באליפות; אם בר רפאלי תצטלם לשער כלשהו, ובכן, היא תצטלם לשער כלשהו. אין עוד מדינה שמנסה לנכס לעצמה בפטריוטיות דוגמניות שמצטלמות מחוץ לגבולותיה (אחרת, תהיו בטוחים שהגאווה הרוסית הייתה מוחצת את שלנו בנקל). באופן כללי, מסתמן כי ישנם אנשים שעובדים בחו"ל ועושים זאת, למרבה הפלא, מטעם עצמם. הם אפילו לא מגיעים לעבודה עטופים בדגל ישראל כל בוקר ומסבירים לעמיתיהם ללא הפסקה ש"ווי אר א סמול קאנטרי מוקפת אויבים".
בקיצור, חוטובלי, רצית כותרת – קיבלת כותרת. אני שמחה שאת חושבת שגלפנד הוא גאווה ישראלית, רק חבל שבשביל לייצג את המדינה באליפות העולם בשחמט – הוא לא קיבל שקל ממך ומחברייך בקואליציה. כמו תמיד בתרבות ובספורט הישראליים – הגאווה ניכרת בעיקר בדיעבד. עכשיו, לאור החשיבות האדירה שאת מייחסת לגיוס כלל האוכלוסייה, ולאור העובדה שאת יושבת בקואליציה שאיננה מעבירה את חוק טל, מה באמת את אומרת על גיוס חרדים?