בריל, שנפטרה השבוע בגיל 88, הייתה האישה היחידה שעסקה במדע טילים בארה"ב של שנות הארבעים. היא עשתה זאת עם השכלה במתמטיקה וכימיה במקום בהנדסה, היות והאוניברסיטה הקנדית בה למדה סירבה לאפשר לה לימודי הנדסה – פשוט לא היו מתקנים מותאמים לנשים ב"מחנה" שבו למדו הסטודנטים (כמו מה, מושב אסלה?).
עם כל המכשולים, בריל מצאה את דרכה לעבודה על הלווין האמריקני הראשון בחברת RAND ומאוחר יותר גם בנאס"א, פיתחה פטנט לווייני שהפך לסטדנרט בתעשיית החלל, ולפני שנה וחצי הוענק לה האות הלאומי לחידוש טכנולוגי.
ולמרות שנשיא החברה האמריקאית לאסטרונאוטיקה ואארונאוטיקה (AIAA) ספד קודם כל לגאונותה וחזונה המובהקים, הניו יורק טיימס בחרו לפתוח את הספדם כך: "היא הייתה מדענית טילים מבריקה, שעקבה אחר בעלה במעבריו מעבודה לעבודה והקדישה שמונה שנים מעבודתה לגידול שלושה ילדים. 'האמא הכי טובה בעולם' אמר בנה מת'יו". רגע, מה בעצם אמרנו שהיא עשתה?
גרוע יותר: הספד שהיה נפתח כך (והוא לא היה נפתח כך) עבור כל גבר בתפקיד מפתח אינטלקטואלי, היה מעיד על אופיו החם ויוצא הדופן. עבור אישה המשמעות העיקרית היא היא שלמרות הכל לא שכחה את תפקידה הבסיסי ו"לא התקלקלה".
אבל למה לשפוט? אולי הטיימס רק רצו להפריך את הסברה בת המאה ה-19 שנשים שעוסקות במדע ייצאו מאיזון הורמונלי תקין ויהיו בהכרח עקרות או סתם אימהות מזניחות (מוכר?).
בטיימס גם טרחו לציין בהספד כי בשנת 80' העניק המגזין הארפרז בזאר למדענית את "יהלום הסופרוומן לאישה שחזרה לקריירה מצליחה לאחר שהקימה משפחה". איפה מר בריל בכל העסק? כנראה בנסיעה בין עבודות.
מדע: זה קטע של בנות
אינני מורידה ולו גרם מכובד המשקל של תחזוק בית וטיפול בילדים. מדובר במשרה וחצי בפני עצמה. העניין הוא שבעיני החברה, שוויה של בריל נמדד קודם כל ביכולת לשים את הלוויינים בצד לשמונה שנים ולגדל שלושה ילדים. למזלה של בריל, היא פעלה בשנים בהן עוד לא נוסף למדד הערך הנשי דלי גדוש בוטוקוס; אבל לא רחוק היום שבו יספידו אשת אשכולות שגם גידלה שני זוגות תאומים ודיגמנה בעירום.
הקטע החמור מכולם הוא שחברה שמשתאה מהיותן של מדעניות אימהות או סקסיות מעזה להתפלא נוכח שיעורן הנמוך של נשים בעמדות מפתח אקדמיות בכלל ובמדעים מדויקים בפרט. ככה זה כשבמקום לשכנע ילדות צעירות שהן עצמן חזקות וחכמות, מנמיכים את המדע ומשווקים להן אותו כאילו מדובר בתחום המטומטם עלי אדמות.