אם עד עכשיו הצלחתם להתחמק מהסיפור (ואם כן, סחה! קבלו את עיטור החיים המלאים): אילנית לוי, מנחת "הרווק" ומודל לחיקוי, התלכלכה על האקס בריאיון למוסף שבעה לילות של ידיעות אחרונות וחשפה שהוא לא רואה את הילדים בשיט וגם, כאילו שזה היה סוד מדינה קודם, נהג לבגוד בה (מי היה מאמין שהמטאפורה על האנטריקוט והפיתה לא הייתה ליטראלית?! אלוהים אדירים).
גולן שמר על פאסון וסבלנות (תכונות שיש בעיקר למי שנמצא בחברת הילדים שלו פעם בשבוע או פחות. אני רק אומרת) וכתב בפייס וריאציה מעט ארוכה יותר ל-"לא סבבה". באותה שעה פסע אברי גלעד בשבילי הרשת החברתית ופיזם לעצמו שיר של שעמום. הוסחה דעתו מפרסומת קופצת להיכרויות אקדמאים והופ! החליק ונפל לתוך השלולית של מריבת האקסים התקשורתית.
טעות נגררת
משולש התצ'לבות כזה בוודאי מעורר את מיציו האמנותיים של אדם. ולא סתם אדם, אלא הכותב-מלחין רותם כהן, שמעיד שהוא רואה את המצב של דרך עיניו של אייל ובוודאי זה נראה משברי ואקוטי במיוחד כשמביטים דרך משקפת התמלוגים.
וזה קיצור הדברים עד כאן. בכל פלטפורמה אפשרית כבר מדברים על השיר החדש ואפילו מראיינים את אמא (!) של גולן, בתקווה, אני מניחה, שתתלכלך בעצמה על סגנון האימהות של לוי. מהלך יפה, חברים.
מישהו חייב לספר לזוג גולן את לוי ולטעות הנגררת אברי גלעד שחוץ מפייסבוק, הטלפון שלהם יודע גם לתפעל הודעות שמיועדות רק אחד לשניה ולא עוברות איפה שהסי.אי.איי רואה (סתם, הוא רואה בכל מקום).
כותבים עדינים ממני יפצירו לסיים את הסאגה מהר בשביל הילדים, אבל אם לטריאדה לא אכפת מהילדים שלי, אז לי לא אכפת מהילדים שלהם – ואתם יודעים שכושר הפיריון שלי צונח עם כל דקה שאני נאלצת לקרוא את אברי גלעד כותב על אבהות.
בקיצור, ואם לצטט משיר המריבה: "לא צריך לצרוח מה שכן אפשר ללחוש". תהיו חברים וחדלו לאכול לנו את הראש.