גולדבלט ישב במאסר ארבע שנים, בניכוי שליש מתקופת המאסר המוסכמת מראש – על התנהגות טובה, כמובן. שנים מעטות לפני כן הוא (ולא לכאורה, כך פסק בית המשפט) ניצל מרות, הטריד ואנס את תלמידותיו למשחק. לא מדובר היה במעידה חד פעמית (כאילו שיש דבר כזה), אלא במעשים שהתפרשו על פני שמונה שנים. התירוץ השחוק "אבל הייתי בטוח שזה לגמרי סבבה" מעיד לא על לב תם וישר אלא על תחושת זכאות בילט-אין של גולדבלט על כל הנשים והנערות בסביבתו; אלו אגב, לא ממש מוזכרות בכתבה, בטח שלא כנפגעות העיקריות של עבירותיו.
בכלל, כל עניין העוול שביצע – באחרות וכמסתבר, גם בעצמו – לא בדיוק יושב בטבורו של הפרופיל, שמוקדש ברובו המוחץ לתיאורים עגומים של שגרת יומו של גולדבלט החבול, מקושטים באמירות חבריות שכל-כולן עיטור העוז – חנן כה אמיץ! חנן מתחיל את חייו מחדש! הניצוץ לא סר מעינו של הנמר, סליחה, של חנן._
תהליך מסתורי
אחרי הצפה של ים הרחמים, הביעו חבריו של גולדבלט זעם על כך שהזדמנות שנייה איננה ניתנת לשחקן, שהרי הוא שילם את חובו לחברה – האגף התורני והכל. אלא שאפילו הפורטרט מכמיר הלב לא מכחיש שגולדבלט מעולם לא לקח אחריות מלאה על העבירות בהן הורשע; לא כשנכלא, לא כששוחרר ובטח שלא בראיון הנוכחי.
הדבר הכי קרוב לשיח של הכאה על חטא הוא אמירתם של חבריו, שמספרים שבכלא חנן עבר תהליך. אבל איזה תהליך? תהליך חזרה בתשובה? תהליך פוטוסינתטי? מהו התהליך המסתורי שעבר על גולדבלט ומייתר התנצלות פומבית והכרה בפגיעותיו הרבות והאלימות בקטינות ובבגירות על פני שנים? הרי לא משנה מה עמדתכם לגבי שיקומם ושילובם של פושעים מורשעים בחברה, קשה שלא להסכים שנטילת אחריות מלאה והכרה בפגיעה שנעשתה היא צעד ראשון קריטי למדי, במיוחד אם אתה מחפש הכרה ציבורית.
אך למצער, גולדבלט איננו יכול לצאת בהצהרות כאלו. אחרי הכל, לעדותו של חברו אהוד ערמוני, הוא רועד רק למשמע המילה אונס; מעניין מה תגובתו העצבית למשמע המילה אחריות.