הכותבת הממולחת תנסה, יש להניח, להימנע מנושא שהגישה אליו צרופת מוקשים של קלישאות ושעמום, אבל כשאין ברירה, אין ברירה. ארה"ב, מתברר, מחליקה לאט אבל בטוח לגל רציחות של צעירים אפרו-אמריקניים בידי מי שאינם מאותו המוצא, בטענה שהיורים חשו איום על חייהם – איום כזה, שיריה ברגל לא הייתה יכולה לנטרל והצריך לירות כדי להרוג.
הזכור מהם הוא רצח הנער טרייבון מרטין על ידי מתנדב המשמר האזרחי ג'ורג' זימרמן, בגלל שהלך בחושך עם קפוצ'ון על הראש ושקית ממתקים ביד. חודש אחרי האירוע פורסמה הקלטת השיחה של היורה עם מוקד החירום: "הבחור הזה נראה כאילו הוא בדרך לעשות משהו רע או שהוא על סמים. הם תמיד מצליחים להתחמק מעונש", אמר זימרמן לפני שסינן, "כושי מזדיין". המוקדן הורה למתנדב לרדת מהחשוד המיידי, אבל זה לא ויתר וסיים את משפט השדה שלו בירייה בודדת בחזה של מרטין.
המוקד הפועם של הגזענות
האמת היא שאני לגמרי מאמינה ליורים הטוענים שחשו כי חייהם בסכנה; כאן בדיוק קבור הכלב. הגזענות נובעת מהפחד העמוק מהאדם ה"שחור" (נו, הרי אף אחד איננו בצבע שחור ובוודאי שלא לבן), שניגש באמצע הלילה. היא האינסטינקט העולה מהקרביים שהנה מגיע איום ודאי על החיים עצמם.
למרבה האירוניה, הגזענות פורחת בעיקר בזכות השיח הציבורי השטוח לגביה, שמניח את קיומה כגורם טבעי, גנטי, משהו כמו זיהום אוויר – לא נעים אבל בא עם הקידמה, ובה בעת מרשה למשתתפים בשיח להניח שמקור הגזענות הניצח נמצא איפשהוא מחוץ להם.
בכלל, עצם הדיבור על גזענות הוא כמעט תמיד תוצר של נקודת-מבטן של הקבוצות הדומיננטיות, הלבנות-עשירות, שיש להן את הזכות להתעסק בשאלות של תרבות והבניית מציאות. זה לא שקבוצות מוחלשות אינן גזעניות (רוצחו של טרייבון מרטין היה, כאמור, היספני), הן פשוט לא אלו שמנהלות את הדיון.
האמת הקשה ליישום היא שכדי להתחיל להתייחס לגזענות בתור הפצע הפעור שהיא, אין ברירה אלא להניח שכל אחד מאיתנו הוא מוקד פועם שלה. כל התרבות, סמלי הסטטוס, המיתוסים, תפיסת המרחב וההיסטוריה שלנו, כולם מושתתים על הנחות מסוימות, גזעניות בין השאר, שאנחנו נושמים כמו אוויר, בלי אפשרות אמיתית לסלקציה.
אין לי כוונה, וגם לא יכולת, להציע מתווה למיגור הגזענות בפחות מחמש-מאות מילה. הדבר היחיד שנראה לי ברור הוא שהמונח המקורי לא רק עמוס לעייפה בקלישאות מאובנות, אלא שכל כולו מעלה אסוציאציה של "צריך לטפל באחרים", ויכול להיות שהדרך היחידה להיכנס לתוכו היא לחשב מסלול מחדש ולהתחיל מהמקום הכי קשה, אנחנו עצמנו.
מצד שני, מה אני יודעת? הרי ג'ורג' זימרמן בחיים לא היה יורה בי.