אנשי "עשו לביתם" חשים עצמם כמי שאשכרה נענו לצו התנועה: בראיון שערכה עמו בשבוע שעבר רקפת סלע באתר הכלכלי Bizportal נשמע מעוז כמי שממש אולץ, נגרר כנגד רצונו ונענה לקריאת ההמונים, להצטרף למערכת הפוליטית: "ההליכה לפוליטיקה היא הימור. מאז הפרשה האומללה של אקסלנס נשואה אנשים פנו אלי בבקשה שארוץ לפוליטיקה. בסוף נכנעתי, זה לא חלום חיי", אומר מעוז.
מרבה נכסים, מרבה שעמום
תרשו לי להתעכב לרגע על המונח הזה, "עשה לביתו". לא אחדש לאף אחד מאיתנו שמשמעותו הכל-ישראלית של המונח הזה, במילים פחות מכובסות, היא אדם שעשה קריירה ענפה ומכובדת במערכת הציבורית. במקרה של פרי - כראש השב"כ, במקרה של מעוז - כיועץ הכלכלי לשר האוצר יצחק מודעי ונספח כלכלי – ורגע לאחר פרישתו מהחיים הציבוריים, פנה למגזר העסקי הפרטי לכהונה בתפקידים בכירים ביותר ששכרם בצדם, מאוד בצדם, אם להתנסח בזהירות.
לאחר הסיבוב הזה, שרובו ככולו הוקדש להתעשרות עצמית – על פי רוב מהירה ביותר, ללא שום קנה מידה מקביל בחייו של השכיר הממוצע ממעמד הביניים, לאחר שהבכיר לשעבר סיים להבטיח את עתידו הכלכלי האישי וצבר שפע נכסים וממון, הוא מחליט שהגיעה השעה לחזור למוקדי הכוח וההשפעה, כעת כשחשבון הבנק מרופד דיו ומנעמי החיים כבר החלו לשעמם מעט.
תאמרו: מה בעצם הבעיה עם זה? מה רע בכך שאדם שהקדיש שנים לא מעטות מחייו למען הציבור, ישוב לאחר ש"עשה לביתו" לשמש בתפקידים ציבוריים? האם מדובר כאן בצרות עין קלאסית כלפי מי שבסך הכל התמזל מזלו ותוגמל היטב בתור "שכיר מצליח", כפי שהגדיר זאת יעקב פרי?
רוצים דוגמאות? יש בלי סוף, הושט היד וגע בם: חברת סלקום, שבראשה כיהן שנים ארוכות כמנכ"ל יעקב פרי, נמצאת בבעלותו נוחי דנקנר וקבוצת IDB. עד לאחרונה כיהן פרי כמנכ"ל בנק מזרחי-טפחות. פרי מיודד מאוד עם רבים מטייקוני ארצנו, מתרועע עמם על בסיס מקצועי ואישי יומיומי ועד עתה גם ייצג את האינטרסים שלהם – בכישרון רב כפי הנראה, והתגמול הכספי שלו זכה היה בהתאם – גם כשאלה התנגשו חזיתית עם טובת מרבית הציבור.
לא צריך להכביר על כך מילים; די לראות כיצד נאבקה חברת "סלקום", יד ביד עם החברות הסלולריות האחרות, כנגד כל אפשרות של הורדת מחיר השימוש למנויים, עד שנתקלו בנחישותו של שר התקשורת היוצא כחלון, שבניגוד לשרי התקשורת שקדמו לו העז לעמוד מול לחציהן האדירים של חברות התקשורת הסלולאריות עתירות הכוח והעוצמה וראו זה פלא, המחירים ירדו דרמטית בשנה האחרונה וכולנו, גם החברות דנן, נשארנו בחיים. גם הבנקים, שבראש הרביעי בגודלם עמד פרי עד לאחרונה, לא בדיוק מקלים על חייהם של כל מי שלא נמנים על שכבה דקה-שבדקות של האלפיון העליון – שלהם כמובן מאושרים הסכמי תספורות נדיבים בכל פעם שמי מהם נקלע לקשיי נזילות כאלה ואחרים.
אין דבר כזה יוקר מחיה?
שלמה מעוז הוא מקרה בוחן בעייתי אף יותר. נתניהו, המודאג (ובצדק) מעזיבתו העכשווית של הקלף החברתי החזק ביותר שלו - השר כחלון, ביקש לחזק את האגף החברתי המדולדל יחסית של מפלגתו ופנה אל שלמה מעוז, ששימש במשך שנים כבכיר ביותר במגזר העסקי הפרטי, למשל בתפקידו ככלכלן הראשי בבית ההשקעות "אקסלנס נשואה", צבר הון אישי וכעת מגיע על תקן האיש החברתי הנכון במקום הנכון.
קצת קשה להאמין, אבל כנראה שאפילו במדינת ישראל של שנת 2012, מה שמכשיר אדם להפוך לסמן חברתי הן בעיקר התבטאויות בוטות בסוגיות של מזרחים ואשכנזים, כגון : "יוזמי המחאה החברתית הם ילדים מפונקים של האליטות הישנות, שלא רוצים להתמודד בחברה תחרותית" או "בגלל ההפגנה שלכם הורידו את מחירי הטונה ועכשיו יש עוד 1,000 מובטלים בפריפריה". ואיך אפשר לשכוח את הפנינה: "אותה החברה הלבנה עדיין שולטת. בנק לאומי הוא בנק של הלבנים. רק הלבנים יכולים להתמנות שם לתפקידים".
ועכשיו, בואו נראה הם הפתרונות שמציע מי שאמור לייצג את הסמן החברתי במפלגת הליכוד. הנה כמה דוגמאות נבחרות ומייצגות עד מאוד להשקפותיו: ראשית, כמובן, אי אפשר שלא להתייחס להתבטאות המדהימה שלו מן השבוע האחרון, בראיון שהעניק ל"גלובס" - "עניין יוקר המחיה זה אגדה אורבנית", טוען האיש שיש סיכוי כלל לא רע שישמש כשר האוצר הבא של כולנו בממשלה הקרובה, ובכל מקרה יהווה גורם השפעה משמעותי בקבינט הכלכלי שמקיף את נתניהו.
כן כן, מה ששמעתם. העובדה שיותר ויותר משפחות מתקשות לגמור את החודש, וכל ביקור שבועי בסופר הופך לחוויה עצובה שמעמיקה עוד ועוד את המינוס המאמיר של רובנו, היא בסך הכל שמועה לא מבוססת אליבא ד'שלמה מעוז, איזה קשקוש חסר שחר שנובע ככל הנראה מפינוק גרידא שלנו האזרחים, כפויי טובה שכמותנו.
כמובן שגם בראיון הזה לא שכח לדהור בכל הכוח על השד העדתי בהתבטאויות כגון: "אטפל באליטה האוסטרו-הונגרית השולטת באוניברסיטאות ובביהמ"ש העליון". רוצים עוד? רק תגידו. בפברואר השנה, כשהציבור סער בנושא מחירי הדלק שלראשונה איימו לחצות את ה-8 שקלים לליטר בנזין, הצהיר מעוז שאסור להפחית את מס הבלו והציע הצעה מקורית ומרעננת לפתרון המצב: "שההייטקיסטים ייסעו יחד לעבודה".
בחודש מאי, לאחר פרסום טור באתר "גלובס" מאת אורית-קלייר ארזי על דור הצעירים המוחה נגד יוקר המחיה, אמר מעוז ב"לילה כלכלי" שהצעירים בישראל הם "טפילים שיושבים ומבזבזים כסף בבתי-קפה, שותים בירה ונוסעים הרבה לחו"ל".
תאמרו: הוא פותח דף חדש וחלק כעת עם הצטרפותו למערכת הפוליטית. באמת? האם אני כאזרחית יכולה לסמוך על כך שבשבתו של שלמה מעוז בוועדת הכספים, למשל, כשיצטרך לדון ולהצביע בסוגיות כלכליות וחברתיות ערכיות ורגישות כגון חוק הריכוזיות, או הגבלת שכר הבכירים, או מס החברות, סוגיית הרווחים הכלואים, תספורות האג"ח – האם הוא, או יעקב "אני מעמד הביניים" פרי, באמת יוכלו – או ירצו - להניח בצד ואפילו לאפסן את ידידותם רבת השנים ומעורבותם הכלכלית והחברתית עם בעלי ההון, ולנשוך (מטפורית כמובן) את היד שממנה אכלו וממנה ניזונו כל כך הרבה שנים?
מעמד הביניים הפך בבחירות האלו למעמד המדובר והמחוזר ביותר על ידי הפוליטיקאים מהמפלגות השונות. כולם מתיימרים לדבר מגרונו, לייצג אותו, לפעול למענו. אבל בואו נזכור שאחרי ירח הדבש הקצרצר הזה, יגיעו החיים האמיתיים. ובחיים האלו, פסימית שכמותי, אני מתקשה לשים את יהבי החברתי על אנשים שהשקיעו שנים רבות מחייהם בצבירת נכסים אישיים, "עשו לביתם" הפרטי ועל הדרך גם יצרו קשרים אמיצים עם השלטון ובעיקר עם ההון.
אלה אותם אנשים שייצגו נאמנה את האינטרסים של מעסיקיהם גם כשאלו התנגשו באופן ישיר עם טובת האזרח הקטן- כשהם מבקשים כעת, בגלגולם החדש כפוליטיקאים, שנאמין להם שכל רצונם הוא להיטיב איתנו, בני מעמד הביניים שכמו הענק אטלס, נושאים על גבינו את הכלכלה והחברה הישראלית, נאנקים ונשחקים ונחנקים תחת יוקר מחייה בלתי אפשרי, חוסר שוויון זועק לשמיים בחלוקת הנטל וגזירות כלכליות אנטי חברתיות במהותן.
היהפוך נמר חברבורותיו והמקורב להון ולשלטון את עורו? תרשו לי להטיל בכך ספק ענק.