קצת קשה להישאר אדיש לקריאות של הקולגות טובות הלב, שטוענות שעכשיו שגדעון סער וגאולה אבן הם בעל ואישה, "אחד מהם" צריך להחליף קריירה, כי אחרת זו שחיתות לשמה. אני מתנצלת מראש בפני כל המבקרים המושלמים, אבל זו פשוט צביעות שאין כדוגמתה.
קודם כל, ברור שהביקורת מופנית לאבן ולא לסער. אבל מהי הסיבה האמיתית לכך שהחיצים מופנים אליה? האם זה בגלל שהוא פוליטיקאי והיא עיתונאית, ולכן העבודה שלו היא יותר חשובה? או אולי בגלל שממנו אין ציפייה לוויתור בתחום הקריירה, פשוט בגלל שהוא גבר והיא אישה? כנראה ששובניזם בסיסי זה בסדר גמור, כל עוד אתה משתמש בסטנדרטים כפולים כדי לפגוע באנשים שאתה לא אוהב.
ההנחה הבסיסית היא שבעצם, מהרגע שהפכה לבת זוגו של סער, אבן גם הפכה מעיתונאית מוערכת לאישה מושחתת שכל מטרתה היא לקדם בערמומיות את בעלה. האם אין דרך שאבן תוכל למצוא עם מנהליה כדי שלא ייווצרו ניגודי אינטרסים בעבודה השוטפת שלה? בוודאי שיש. יותר מזה - דברים הרבה יותר צורמים קרו, אם מדברים על סטנדרטים מחמירים ואתיקה עיתונאית, ומשום מה אף אחד מהמבקרים המקצועיים לא הרגיש שמדובר בסיטואציה בעייתית.
בהצקות אנחנו טובים
ליאור שליין, למשל, בן זוגה של הפוליטיקאית הטריה מירב מיכאלי, ממשיך להנחות את תוכנית "מצב האומה" בערוץ 2. האם הסיבה שאף אחד בברנז'ה העיתונאית לא מתחלחל היא בגלל ששליין לא מחזיק בתעודת עיתונאי, ולכן אינו מחויב לשום כלל? כי אם תשאלו אותי, שליין ותוכנית הסאטירה הפופולרית שלו משפיעים הרבה יותר מקמצוץ הרייטינג של אבן על דעת הקהל הפוליטית.
עוד דוגמאות? לא חסר. העיתונאי גל אוחובסקי, למשל, עוסק במרץ בתרבות הישראלית, בעוד שבן זוגו הוא במאי סרטים, וכולם מרגישים בנוח עם זה. ובעת האחרונה עיתונאים רבים חצו את הקווים והפכו פוליטיקאים, והשאירו מאחוריהם המון חברים טובים ואוהדים שאמורים להיות לגמרי אובייקטיבים. איכשהו, הדברים האלה עוברים בשקט מוחלט את הכללים המקצועיים הנוקשים.
אני אגב, בעד חופש, ובעד מתן אמון באדם עד שהוא הוכיח במעשה זדון שהאמון הזה ניתן לשווא. אבל אני בעד חופש מקצועי ומתן אמון גם לגל אוחובסקי, גם לליאור שליין, גם למירב מיכאלי, גם למיקי רוזנטל, וגם לגאולה אבן, בעוונותיי.
לפעמים נדמה שלא מעניין אותנו לעשות פה חברה טובה, שוויונית, צודקת וסובלנית יותר. מעניין אותנו לעשות רע למי שאנחנו לא אוהבים. רק שזה לא נעים לנהוג כך, אז פיתחנו דרכים יצירתיות לעשות את זה בכסותם של מניעים אחרים. אנחנו עוטפים את הסטנדרטים הכפולים בניירות מרשרשים של "מקצועיות" ושלל צבעים יפים, אבל הניירות האלה מאוד שקופים. כשאדם מונע מתוך מטרה להציק למישהו אחר, זה נראה לעין. ולמרבה הצער, בהצקות טורדניות אחד לשני, אנחנו ממש טובים.
הסיבות המלומדות למה במקרה אחד זה בסדר לנהוג בצורה מסוימת ובמקרה אחר לא, אולי נשמעות נפלא למקטרג, ואם הוא שייך לקליקה מספיק גדולה שמגבה אותו, אז הוא מרגיש גם את הכוח מתוך הדיקלום במקהלה. אבל איזו מטרה זה באמת מקדם? הרי זו השאלה.
התשובה היא שהתנהלות מתוך צביעות וסטנדרטים כפולים היא "מושלמת" רק למראית עין. בפועל, היא בדיוק הפוכה ממה שהיא מתיימרת להיות, וגורמת להתדרדרות מוסרית. כשיש כללים שונים ל"קליקה שלנו" וכללים אחרים לכל השאר, רק נדמה לנו שאנחנו מורמים מעם. בפועל, זה אומר שזוהי הנורמה שבמעשינו אותה אנחנו מתירים לכולם. אבל בגלל שהטעמים והדעות שלנו אינם זהים, המשמעות היא שאנחנו יוצרים נורמה שבה כל האזרחים רשאים ליצור את הנורמות והיוצאים מן הכלל של עצמם. או במילים אחרות - סטנדרטים כפולים הם חוסר מוחלט של סטנדרטים. זוהי בעצם משמעותם.