רוב האנשים יעידו ללא היסוס שעדיף לגדל את הילדים, לפחות כשהם קטנים, מחוץ לגבולות העיר הגדולה. אם כבר עיר, אז כזו בלי אופי של עיר, כמו חיפה או ירושלים - מקומות בהם הכל קיים ונגיש, אבל יש גם שקט. לחנך ילדים צריך במקום עם ערכים; לתורה, לאהבת הארץ, לנימוס. בעיר החטאים, לכאורה, יש מעט מאוד מכל אלה.
אבל אני דווקא הכי אוהבת את תל-אביב בפסח וביום כיפור, כי שם באמת אין שום חוקים. כי בכל הארץ התורה כבר מזמן הפכה לאוסף של פעולות פגאניות ללא אמונה אמיתית או רצון להבין למה, אהבת הארץ היא צמד מילים גסות ונימוס יש מספיק באירופה, תודה ובבקשה. בתל-אביב אין את ההתחסדות הזו. בזמן שהעיר הזאת צועקת את הריקנות, בכל מקום אחר מנסים להסתיר אותה בעלה תאנה, כשהם סוגרים את המאפיה או מגישים רק וודקה כשרה בחול המועד פסח.
משל ישן מספר על הגנב או הרוצח או האנס, שבכניסה לשערי בית הכלא עוצר כדי לנשק את המזוזה. כך הרגשתי כשהסתובבתי ברחוב ראשי באחת הקריות, וראיתי את כל בתי הקפה והשווארמות סגורים לרגל חול המועד (כי זול יותר לסגור לשבוע וחצי מאשר לעשות הגעלת כלים יסודית וביעור חמץ). פתאום כל אותם אוכלי חזירים חסרי מוסר של ימי חול עושים הכל בשביל לא לאכול חמץ. פעם נוספת ההלכה ניצחה את היהדות, והפרבר-דמיקולו עשה לי חשק לגדל ילדים בלב תל-אביב. כי זה לא נישוק המזוזה כאקט מוכני שחשוב, אלא הבחירה אם לנשק את המזוזה או לא.
ההבדל בין היהדות להלכה
הנה קצת פילוסופיה יהודית על רגל אחת. היהדות כולה מתחילה ונגמרת בבחירה. על פי ההלכה, מי שנולד יהודי ימות יהודי, לא משנה איזה מין כופר הוא. ושלא תטעו - אין בהלכה שום זכויות או בונוסים, רק חובות בדמות תורים ארוכים ברבנות כדי להתחתן, מגהץ רותח כדי להסיר קעקועים לפני קבורה וטקס שנראה כמו עבודת אלילים כדי להתגרש.
היהדות, לעומת ההלכה, מלאה בזכויות. אם נולדת יהודי, יש לך את הזכות לממש את היהדות שלך, והבחירה היא לגמרי שלך אם לעשות זאת. יהודי אמיתי שעובר ליד מסעדה המוכרת בשר לבן או שרצים אמור, על פי היהדות, להבין איזה מעדן הוא מפסיד ובכל זאת שלא להיכנע לפיתוי, בשם קודשו של המזון. יותר מזה, יהודי אמיתי לעולם לא יהרוס את המסעדה או ישמיץ אותה על מזבח הכשרות. להיפך. הוא יסביר לכולם כמה טעים המזון הלא כשר ובתוך תוכו ימצא את הכוח שלא ליפול לחטא. אם אתם לא מאמינים לי, תשאלו את הרב יצחק פנגר או הרב דוד ברוורמן.
מה שהשכילו להבין בתל אביב, ומשום מה מאחר להגיע לפריפריה, הוא הבחירה החופשית. בשכונה בעלת אופי דתי, כגון קריית שמואל, סביר לחלוטין שכל העסקים יהיו כשרים, לא רק על פי תעודה אלא גם בהתנהלות. התושבים בחרו לגור שם בשל אופי השכונה. אבל בעיר עם אופי חילוני, גם אם יש בה ציבור גדול בעל זיקה לדת ולמסורת, לא סביר שלא ניתנת הזכות לבחור.
תנו לי בבקשה להיות חזקה ולעבור ליד עסק שמוכר חמץ בפסח, ולבחור שלא לקנות. תנו לי לחיות באמונתי, כמו הרבה חילוניים אחרים, שהיהדות עבורם מתבטאת במקומות אחרים מאוכל, ולסעוד את נפשי בארוחה שאינה כשרה. אם העסק פתוח גם כך בשישי ובשבת, מוכר מנות בשריות וחלביות על גבי אותן הצלחות ומגיש עמן את אותו הסכו"ם, מה ההתחסדות הזו שלא להגיש חמץ פתאום? היהדות כולה בנויה על הבחירה שלנו כבני אדם, לאמץ ערך מסוים או להתעלם ממנו. רק שאצלנו אין ערכים יהודיים, יש לנו מזוזות לנשק.