סוגיית גיוס החרדים מתגלגלת בשני מסלולים מקבילים. באחד מתכנסות ועדות, מועמדות דרישות ונדחות הצעות; פלסנר צועק על יעלון, שניהם מדווחים לנתניהו, טיוטה מועברת ומישהו נוטש בזעם ושוקל את צעדיו.
המסלול השני נסלל בתוך הציבור החרדי פנימה. אם יש דבר אחד שאני לא ממליץ לחבריי החילונים בימים אלה, זה לקרוא את העיתונות החרדית, על יומוניה ושבועוניה. אם אתם ממש מעוניינים להבין משהו מהלוך הרוחות, עשו מנוי פשוט לעיתון "המבשר" והוא יגיע אליכם כל בוקר במייל.
מחצית מכותרותיו דנות בנושא הגיוס, הן ברובן אדומות ומאיימות, גם כך הן כתובות בפונט "פרנקריהל" הארכאי והמאיים, ויחד עם התוכן ההיסטרי והדרמטי מתקבלת חוויה של קץ הימים מעבר לפינה: "הגזירה המרחפת על עולם הישיבות", "התנגדות עד מסירות נפש", "שומו שמים" ועוד. בכלל, השורש ג.ז.ר. מופיע אינספור פעמים, בכל הטיה אפשרית, והרושם העולה הוא כי גזירה נוראה נגזרה על עם הקהל ועל כולנו להרעיש שמים בתפילותינו כדי לבטל אותה ולהסיר מעלינו את האיום הנורא להעברת בנינו ובנותינו על דתם חס וחלילה חס ושלום היה לא תהיה.
אבל ראוי לשאול איך כל הטון והרטוריקה הללו מסתדרים עם הנתונים הבאים: כ-4,500 חיילים וקצינים, ברובם חרדים מן המניין, עברו בשנים האחרונות את מסלול "הנח"ל החרדי" ולחמו בגדוד נצח יהודה של חטיבת כפיר; כ-3,000 חרדים נוספים התגייסו במסגרות "שח"ר" (שירות חרדים), שמו על עצמם מדים ושירתו כתומכי לחימה מסלול מלא של כמעט שלוש שנים; מחזורי הלימוד במוסדות האקדמיים החרדים להכשרה מקצועית וללימודי תואר מפוצצים עד אפס מקום; ותכנית השירות הלאומי-אזרחי אינה עומדת בקצב הפונים.
איך כל זה מסתדר עם ההיסטריה הטוטאלית שמאפיינת את השיח הפנים החרדי מאז משבר ועדת פלסנר? איך זה שמאיר פרוש, שבעצמו לבש מדים ושירת בצה"ל שירות מקוצר, מדבר השבוע ברדיו במטבעות לשון סופניות ומודיע שכל החרדים יירדו מהארץ ברגע שתונחת גזירת הגיוס? מי ומה פה בדיוק השתבש?
אפילו לא שעתיים שינה
ובכן, כמה תשובות בדבר. האחת פשוטה, והיא נוגעת לענייני שפה, סגנון ורטוריקה. זהו טיבו של השיח החרדי בתחומי דעות ואידיאולוגיה: פומפוזי, מוגזם, תיאטרלי, מלא בפאתוס ובחשמל משיחי שמתלבה ממשפט למשפט וממאמר למאמר. כשדובר חרדי אומר "אם נצטרך, נשב בכלא, נרד מהארץ ואפילו נמות על קידוש ה'", הוא לא מתכוון לאף אחד מהדברים כמובן. הוא לא ימות על קידוש ה', אפילו לא יאבד שעתיים שינה, הוא לא יישב בכלא, אפילו לא במעצר בית, והוא לא יירד מהארץ, אפילו לא יעזוב את שכונת גאולה ויעבור לשכונה הסמוכה.
אבל בשעה שהוא עומד מול הרזי או היעל או הרסקין מעברו השני של הקו ומדבר על זה – הוא לרגעים כן מזוהה עם מה שהוא אומר; הוא רוצה להעביר את המסר שהעניין הזה הוא מאוד עקרוני עבור החרדים ועל כן הוא נאפף פאתוס דתי ואז המילים כבר יוצאות מעצמן: נמות, נישרף, נחנק, נכריז שמע ישראל, נמסור את נפשנו וכן הלאה. כך מדברים בבית הכנסת.
היינו באמצע, למה הפרעתם?
התשובה השנייה מהותית, והיא אמורה להדאיג כל אזרח שעוקב אחר השתלשלות העניינים בפרשה זו. היא קשורה לדינמיקה הקבועה שנלווית זה שנים למאבקי דתיים-חילונים בארץ הזו ובכל פעם היא מאכזבת ומזעזעת מחדש.
ערב התפוצצות פרשת חוק טל והצטרפות קדימה לממשלה, היה מצב גיוס החרדים כפי שהוא מתואר לעיל: די תקוע, אמנם, ללא בשורה מספרית של ממש, אבל מתחת לפני השטח נהם סער של בעבוע סמוי, בעוצמה הולכת וגוברת, שבא לידי ביטוי ביוזמות גיוס ושילוב שקטות וחכמות, בהבשלה איטית של הכרה חרדית בצורך בשינוי. כל זה קרה כתהליך פנימי, ללא מעורבות ה"אויב החיצוני". במצב כזה, עלו מספרי המתגייסים משנה לשנה, נוכחותם של החיילים ברחוב החרדי עלתה בהתמדה ועמה הלך והבשיל גם השינוי התפיסתי. זה טיבו של תהליך. הוא הולך. לכן קוראים לו תהליך.
אבל ברגע שנולד מן העבר השני "אויב" – במקרה הזה פלסנר וועדתו חסרת התכלית והתוחלת – משתנה המפה מיידית שינוי גמור ומוחלט, ומקבלת אופי אחר לחלוטין. מרגע זה, כל החרדים, מנטורי קרתא ועד אחרון חברי סיעת "טוב" הרדיקלית, הופכים לאחים נרדפים עד צוואר ומשלבים ידיים נגד האויב הגוזר גזירות ומנסה להשמיד להרוג ולאבד. בשלב זה עדיין לא אורגנה הפגנת ענק נגד "הגזירה", אבל אתם תראו: משהיא תאורגן – ישתתפו בה כלל החרדים, ללא יוצא מן הכלל, כולל חיילים וקצינים חרדים במדים.
אין בידי נתונים מדויקים, אולם אני יכול לקבוע, אינטואיטיבית, בביטחון די מלא, כי חרדים שעמדו אך לפני מספר חודשים לפני החלטה להתגייס לאחת המסגרות המנויות מעלה – גנזו עתה את החלטתם ושבו אל חיקה החמים של הקיצוניות החרדית. ייקח עכשיו הרבה זמן כדי להשיב אותם אל המקום בו היו קודם לכן. וכיוון שכולנו יודעים בבירור כי דבר וחצי דבר לא ייצא מוועדת פלסנר ומצוות פלסנר-יעלון, כל שעלינו לומר בעגמומיות רבה הוא: תודה פלסנר. תודה מופז. אתם באמת אנשים מאוד חכמים וצופי פני עתיד. תודה רבה.