כשהתחלתי לצפות בסרט לא יכולתי שלא למות מצחוק. את הסרט הזה אני מכיר היטב. לפני עשרים שנה בערך, ניהלתי קייטנה, למעשה מחנה קיץ, לילדים חרדים. אלה היו שנים צעירות ויפות. אני הייתי תלמיד ישיבה או נשוי טרי ומידי חופשת קיץ הייתי עוסק בפעילות הזו שאין קשה ממנה בעולם, אבל אז עוד חשבתי שזה כיף ומגניב. ארבע מאות ילדים היו תחת חסותי למשך שבועיים בתנאי פנימייה ואני, בראש צוות גדול, הייתי צריך לדאוג לכל מחסורם ולספק להם לחם ושעשועים. האמת? זה היה נורא.
ערב אחד, היינו אמורים לצאת לטיול לילי בכנרת. איתרע מזלנו, ובגלל תקלה, התעכבו האוטובוסים באיזו שעה, והילדים החלו להתמרמר. הראיתם מימיכם ארבע מאות ילדים מתמרמרים יחדיו? ובכן, שלא תדעו. הייתי חייב לספק מיידית פתרון יצירתי, ובעוד אני מתחבט בדבר פנה אלי אחד ממנהלי המקום בו נערך המחנה, בית ספר טכני כלשהו, והציע לי להקרין בינתיים בפני הילדים סרט טבע מרהיב. מובן שהסכמתי, הילדים רוכזו באודיטוריום, והסרט החל, לשמחת כולם.
הסרט היה על ג'ירפות בטבע. נוף פראי, צילומים מרהיבים, באמת נפלא. הבעיה היחידה הייתה, שבין השאר, ג'ירפות נוהגות גם להתרבות. הן עושות את זה בדרך המקובלת, אבל בהתלהבות יתירה ובנענועי צוואר נמרצים. ובכן, הסצנה השנייה בסרט הטבע הקצר הייתה של ג'ירף יודע את זוגתו הג'ירפה. מה זה יודע, לומד אותה ביסודיות שלא הייתה מביישת את עופר שלח הלומד את ספר התקציב של משרד הדתות.
אני הייתי מרוחק מעט מהמקום, אבל לקול שאגות השמחה של הילדים שבתי מודאג לאודיטוריום, ומה שראיתי היה מסך ענק, זוג ג'ירפות בפעילות אינטנסיבית וארבע מאות ילדים חרדים מריעים בהתלהבות: "תן לה! תן לה!". מובן שעצרתי מיידית את הסרט, וכך ידעו כל הארבע מאות כי הם ראו משהו לא בסדר, ואצו מן הסתם לבדוק מה זה בדיוק היה ואיך זה קשור אליהם.
ובכן, הסרט היה בדיוק אותו הסרט. תשמע, אמרתי לו. אתה בבעיה. שום בעיה, הוא אמר. תן לי להתמודד עם זה. תוך חצי שעה הבנתי שהסרט היה ערוך לתפארת, כשכל ארבע הדקות המעניינות ביותר שלו הוסרו, ובמקומן הוצג מעברון נחמד הכולל את המילים "מה רבו מעשיך ה'". אכן רבו, האמינו לי. רוצו לראות.
לצנזר באמצעות פרחים
כל כך נהניתי מהיצירתיות עד שנזכרתי שמדובר בעצם במיומנות חרדית נושנה. אגדה חרדית מספרת על הרב מפוניבז', הרב יוסף שלמה כהנמן, שהיה מומחה בגיוס תרומות מפילנתרופים יהודים, שפעם אחת הצליח לגייס תרומה של מאות אלפי דולרים ממטרוניתה עשירה אחת מארצות הברית. רק תנאי אחד התנתה התורמת עם הרב: שתמונת דיוקן גדולה ואמנותית שלה תישלח לישיבה ותוצב שם במקום של כבוד. כעבור חודש אכן הגיעה התמונה, ועיני הנהלת הישיבה חשכו. זו הייתה תמונה של אישה מטופחת, חשופה מאוד, ובכל מקרה, לא כזו שניתן לתלות בהיכל הנגידים של הישיבה. התמונה עשתה כמובן את דרכה למחסן מאובק והעניין כולו נשכח מלב, אלא שכעבור שנה הודיעה התורמת על כוונתה לבוא ולבקר בישיבה. מה עושים? כיצד ניתן להתגבר על הביזיון הגדול שלא יתגלה לעיניה של הגבירה? הרב מפוניבז', כך מספרים, לא התרגש. הוא ביקש את התמונה, שלח אחד מנעריו לקנות אגד פרחים רעננים, עמד וכיסה כל טפח בשר חשוף בפרחים, עד שמה שנראה לעין היה רק פרצופה המתוח והמאופר, מבליח מזר פרחים מדהים. אומרים, כי כאשר הזקנה ראתה את התמונה, היא התחייבה במקום על עוד תרומה של מיליון דולר.
אותי הסיפור הזה מעולם לא הפתיע, משום שאנחנו חשבנו עליו הרבה קודם. כשהיינו ילדים, גרה בשכנותנו משפחה שעסקה הרבה במה שמכונה "קירוב רחוקים", היינו – ניסיון להחזרה בתשובה של יחידים ומשפחות חילוניות ברחבי הארץ. במסגרת הפעילות הזו, היא הייתה מארחת משפחות לשבתות ("בואו תעשו אצלנו שבת"), ולנו, ילדי הבניין, היו הרבה שבתות מעניינות עם ילדים מסוגים שונים, שזו הייתה עבורנו ההזדמנות היחידה להכירם.
כשהוא הוציא את הדגל מהמזוודה, נחשפה בעיה: זה היה דגל ישראל של יום העצמאות, שלא זו בלבד שהתנוססו עליו שני פסים כחולים ומגן דוד, אלא גם שתי נערות חינניות פיזזו משני קצותיו. בקיצור – לא משהו שאפשר לבוא איתו לבית הכנסת, מבלי שצוקרמן הקנאי או רבינוביץ' המופרע יתלשו אותו בזעם מידי הילד וישליכו אותו אל עבר הנר הניצב על עמוד התפילה.
מה עושים?
אני לא זוכר מי בדיוק הגה את הרעיון, נדמה לי שזה היה אבי היקר, אבל במשך שעתיים כמעט ישבנו, כל ילדי הבניין, מרחנו דבק, וקישטנו בצפיפות את הדגל בעלי ההדסים של כל מתפללי בית הכנסת. בתום חלקה הראשון של העבודה, הגיע אחד המבוגרים, ניער את הדגל ושם לב שחלק מהעלים נופלים; מייד פצחנו בעוד סבב.
וכשכל הילדים רקדו עם דגלים דקיקים וצבעוניים, הילד החמוד החוזר בתשובה מעין גב פיזז בקושי עם מיצג סביבתי נדיר וירקרק, שאיחד בתוכו את הערכים החקלאיים שהביא איתו מאזור הכנרת, ביחד עם התסביכים שהביאו איתם מארחיו מ"החיידר", וביחד יצא שישו ושמחו בשמחת תורה.