כבר כמה שבועות שההסדר הזה מתקיים. בכל יום רביעי, אני ממתין להסעה שמביאה את בתי וחברותיה מבית הספר לבריכה. אני מקדם את פניה, נוטל ממנה את הילקוט, נשיקה, והולך הביתה. היא נכנסת לבריכה, שוחה ומשתעשעת ואז מגיעה בהסעה הביתה. אני שם כדי ליטול ממנה את הילקוט, אבל לא רק. אני שם כי משהו באישיות החרדתית שלי מורה לי להיות שם כשהיא באה בהסעה, לבדוק שהכל בסדר. לכו תדעו. ההסעה אינה מטעם בית הספר. היא התארגנות פרטית שלנו ההורים. איני מכיר את החברה, איני מכיר את הנהג, איני מכיר את המלווה. בואו נבדוק שהכל בסדר.
ובכן, הכל היה מאוד לא בסדר. הנהג עצר במרחק רב מאוד מהכניסה לבריכה, בשל בעיות גישה וחנייה, הילדות ירדו כולן מן האוטובוס בעוד מנועו פועל, הן רצו בדבוקה דרך ארוכה ע ל כ ב י ש בואכה הבריכה, ואחרונה ירדה מהאוטובוס המלווה, מנומנמת, משוחחת בטלפון, עושה טובה שהיא בכלל נושמת. שערורייה.
דקה אחרי זה מצאתי את עצמי בעיצומה של כמעט תגרת ידיים. אני צועק בהיסטריה של אב שרק לפני שנה וחצי חברו הטוב איבד את בתו בת ה-5 שנדרסה למוות על ידי רכב ההסעות (זה קרה בשכונה שלנו, רחוב אחד מביתי), הוא עונה לי בתנועות אצבע, פוגם בייחוסי המשפחתי ומורה לי ללכת ולקיים יחסי אישות, מקלל ומחרף ונראה באופן כללי כמו אוהד קבוצה כלשהי, רגע אחרי ששחקן רכש ממדינה כלשהי, נגיד צ'צ'ניה, עולה על המגרש.
בידי הפרצוף הזה, הבת הקטנה שלי, היחידה לאמה, הנשמה היקרה שלי, מופקדת פעם בשבוע, למשך שלוש שעות. נראה לכם הגיוני? בערב, הרמתי כמה טלפונים, צעקתי על כמה מורות ומרכזות, קבענו כמה כללים, שאני מקווה שייושמו, אבל אז גיליתי, לא בפעם הראשונה, את הבעיה האמיתית.
הבעיה האמיתית היא שהרגשתי רע מאוד עם כל העניין. פתאום הבנתי שאני לא אוהב בכלל את מה שעשיתי. שאני מרגיש אשם. שאולי שמתי את עצמי לצחוק בעיני האחראים. שמעתה אני מתוייג כהורה העושה בעיות של בית הספר. פתאום הבנתי שבעצם זו הפעם הראשונה שאני עושה מהלך עצבני כזה. בדרך כלל זה לא קורה.
הכל בסדר?
כבר שלוש שנים שהילדה נוסעת ללימודים בהסעות. מה אני יודע על הנהג? הוא נראה טוב. ממש טוב. בחור הגון, אחראי ומלא חוש הומור. כבר עשר שנים שהוא עוסק במקצוע הזה, נהג הסעות תלמידים, ולדבריו הוא נהנה ממנו מאוד. גם התלמידים מחבבים אותו. הוא עובד בחברה שאת שמה שמעתי, היא בעלת רישיון ויותר אני לא יודע עליה כלום. בית הספר בחר אותה במכרז, כמובן, וקיבל את כל האישורים הדרושים, אבל לא יותר. לא ידוע לי בינתיים שמנהלי בתי ספר מפעילים חברת חקירות כדי להתחקות אחר פרופיל חברת ההסעות שהם בוחרים. אישורים זה מספיק. וגם תעודת יושר מהמשטרה. וגיליון הרשעות נקי. הכל בסדר.
ובכל זאת, חברות וחברים, ילדה קטנה, נשמת אפינו ורוח חיינו, נשלחת מידי יום לנסיעה די ארוכה עם יהודי שאני לא מכיר, שאיני יודע עליו כלום חוץ מאישורים והנחה בסיסית שהכל אצלו בסדר. היא מבלה איתו ארבעים דקות, כמה מתוכן לבדה (היא אחרונה) ופעם אחת הייתה איזושהי חריגה קטנטנה מהכללים. ממש קטנטנה.
זה בסדר? אנחנו בסדר? בגדול כן, אבל לא בדיוק. כי די בקלות הייתי יכול קצת, ממש קצת, לנדנד, ולקבל, למשל אינפורמציה ממקום העבודה הקודם. לבקש טסט אחרון של האוטו, להרים טלפון לשני חברים ולקבל היסטוריה מעודכנת של הנהג על פי מספר תעודת זהות, לבדוק אצל חבר מהעיתון אם פעם היו עם החברה הזו עניינים, ללחוץ יותר על הנהלת בית הספר בנוגע לשמירה קפדנית על הכללים.
אני לא עושה את זה מסיבה פשוטה ומטומטמת: אנחנו לא רוצים להיתפס כ"הורים נודניקים". יש לנו, לכל בר דעת מאיתנו בראש, את דמות הנודניק. הוא קיים בכל מצב, בכל חברה ובכל סיטואציה: הנודניק של אסיפת ההורים, הנודניק של ועד הבית, הנודניק של בית הכנסת, הנודניק של קופת החולים. אנחנו לא רוצים, ממש לא רוצים, להיות הוא. או היא. ועל כן אנחנו מחסירים פעימה, מחניקים דמעה, לוקחים כדור הרגעה קטן ובלבד לא לצאת נודניקים.
או שאתה נודניק, או שאתה משלנו
בבניין שלנו גר שכן שמבקש להוסיף מרפסת לביתו. התוספת הזו תקלקל ללא הכר את חזית הבניין ותכער אותו משמעותית. כמה מן התושבים התארגנו והחלו בהגשת התנגדויות ובהקמת מהומות. נא לנחש: האם אני ביניהם? בוודאי שלא. כמו לכל בר דעת, גם לי יש בראש את דמות הנודניק של הבניין. הנקץ המעצבן ההוא, שתמיד יש לו שאלות על הניקיון בכניסה, שתמיד תמצא אותו תוך כדי ויכוח סוער עם הגנן, שמכיר בעל פה את מספר הטלפון של המשטרה ושל מוקד התלונות העירוני (מסתבר שיש דבר כזה). נודניק נולד ונודניק ימות.
זה למה: בגלל שאחוז עצום מאלה שמגישים התנגדויות וחוקרים נהגי הסעות וכותבים מכתבים לעירייה ופונים אנונימית למשטרה וקובעים פגישה אישית עם המנהלת ומריצים עצומות ומחתימים שכנים – הם באמת אכבר נודניקים של החיים. הכי נודניקים שאפשר. לא אמת ולא צדק בלבבם, לא חוש מידה ולא רגש הבנה. הם נולדו כך. הם בדרך כלל גם דור שני ושלישי כאלה. הם סובבים בעולם בתחושה שמישהו רוצה לדפוק אותם, הם לא מבינים שחוץ מלהיות צודק יש עוד כמה ערכים חשובים, כמו למשל יחסי שכנות, כמו צדקה וחסד ובעיקר, כמו תיקונו של עולם האומר כי רוב החיים צריכים לעבור ללא מדון ומתח ועצבים ומלחמות, גם אם בדרך משולמים כמה מחירים קטנים.
מנגד, ניצבת הקהילה המפוחדת של אנשים כמוני. כאלה שיודעים שהם צודקים אבל איזה חוש נימוס מיותר ודאגה מופרזת לתדמית אישית ול"מה יאמרו" גורם להם לתייק כל פעולת מחאה מוצדקת ונצרכת כנדנוד חסר תקנה. זהו מקרה קלאסי שבו תשעים ושמונה אחוז (של נודניקים אמיתיים), מקלקלים לכל השאר.
הנודניקיות הממוסדת, השלטת, סירסה אצל אלפי אנשים כמוני את היכולת להבדיל בין ביקורת עניינית, בין מחאה מוצדקת, לבין נודניקאות לשמה. הכל הפך לשחור ולבן. או שאתה נודניק, או שאתה משלנו. אין באמצע. את המחיר משלם, בשלב זה, בניין ירושלמי חביב שחזיתו עומדת להיות מושחתת לא הכר וילדה קטנה ואהובה שכולי תקווה ששלום לה ושליבי יוצא אליה שכבר תחזור הביתה מבית הספר.
ובכן, לא עוד. יצאתי מהארון. גורו לכם נהגי ירושלים. The nudnik is here.