סבא שלי היה אדם צנוע ובעל הכנסה קטנה, מסכן. הוא לא יכול היה להרשות לעצמו. על כן בחופשת הקיץ או שהוא היה נותר בביתו, מתענג על השקט, מעיין בספר ושומע מוזיקה, או שהוא היה מתארגן על שבוע ב״גלי צאנז״ בנתניה או באיזה פנסיון קלוף קירות כלשהו בצפת, אורז עם סבתי מזוודת קרטון בעלת זוויות מתכת, עולה על אוטובוס אחד לנתניה, מונית למלון, ישן ואוכל טוב שבוע וחוזר.
הנכד, תודה לאל, עובד ומרוויח ויכול להרשות לעצמו. הוא לא יישב בבית בחופש, כמו כל המסכנים. מה זאת אומרת, הוא יכול להרשות לעצמו! על כן, שבועיים לפני הנסיעה הוא יקדיש כל יום כמה שעות טובות לשיטוטים באינטרנט ולשיחות עם חברים על אודות האתרים שבהם הוא הולך לבקר. ביומיים שלפני הנסיעה הוא לא יעבוד ולא יאכל ולא יישן כלל, כי הוא יהיה מרוכז בסגירת קצוות אחרונים לקראת הנסיעה שהוא יכול להרשות לעצמו.
בליל הנסיעה, מלחץ האריזות, יילכו לישון בני המשפחה באחת בלילה, רק אחרי שכיוונו את כל הסלולריים בבית ל-03:10 כדי שיספיקו להגיע בזמן, שעתיים לפני מועד הטיסה. הם יגיעו טרוטי עיניים לשדה התעופה, ייפרקו את האם והבת ליד אולם היוצאים בעוד שהאבא יטוס להחנות את המכונית שהוא יכול להרשות לעצמו בחניון לטווח ארוך. משם הוא ישוב, עצבני, באוטובוס מיוזע ויחבור אל משפחתו בתור ארוך ובלתי נגמר לבידוק ראשוני.
נו, היה כדאי?
לאחר שייאלץ להעיר לשמונה אנשים שונים על כך ש״יש תור״, יגיע תורם, הם יאשרו שארזו לבד ואיש לא מסר להם משהו וכו׳, משם הם יעברו לתור של חברת התעופה שהם יכלו להרשות לעצמם, יוסיפו 60 יורו על עודף המשקל וימשיכו בשרשרת הבילוי אל התחנה הבאה שהם יכולים להרשות לעצמם: ביקורת הדרכונים.
משם הם ייכנסו אל היכל המאושרים בואכה הטיסה; שם יעמדו בתור קצר לכניסה ובעוד תור בינוני לבידוק עומק. הם ייחלצו מכל מתכת, ירומו את ידיהם, יסירו את שעון המתכת שהם יכולים להרשות לעצמם, יזכו להערות קשוחות ומעליבות מפני עובדות ועובדי המקום, יתלבשו בחזרה, יגמאו ברגל מרחק עצום שאת חלקו הם יבלו על מסוע הנע באיטיות איומה וייכנסו סוף סוף אל גן העדן בעצמו: הדיוטי פרי. כאן הם יצטופפו בתורים ארוכים כדי לרכוש מוצרים המצויים בכל סופר פארם בעיר מגוריהם, ייאלצו להציג דרכון, כרטיס עלייה ולקבל עודף במטבע שהם אינם צריכים.
כשכבר יכריזו עליהם כנעדרים ויזמנו אותם במערכת הכריזה לשער היציאה, הם יעצרו לרגע לקנות עיתון ושוב ייאלצו להציג דרכון וכרטיס עלייה (בשביל עיתון!), ירוצו כל עוד נפשם בם לשער היציאה, ימתינו רבע שעה לאוטובוס (טוב, זה מה שיכולתי להרשות לעצמי...), יעלו צפופים למטוס, יטולטלו בכיסי אוויר, יריחו ריח שתן ואוכל מחומם, יקבלו הוראות מדי רגע, יבלו 20 דקות מעל פח אשפה הצמוד לגופם עד שהדיילת תעבור לאסוף את האשפה, ימתינו לפתיחת הדלת, אוטובוס, תור לדרכונים, תור לכבודה, תור לרכב, נוסעים למלון. חוץ לארץ!
נו, היה כדאי, אתם שואלים? לא יודע. הרגע הגענו. אני מרשה לעצמי להשיב על כך בשבוע הבא. אני יכול להרשות לעצמי.