מה זה "אני בדרך!"? ובכן, למחזיקי האייפון שביניכם אין צורך בהסבר. כולכם נתקלתם פעם בשירות המעוות, החולני והמיותר הזה שציווה לנו במותו סטיב ג'ובס, איש אינו מבין מדוע. לכל האחרים, להלן ההסבר: אחד השירותים המוענקים למשתמש על ידי המכשיר החכם והיפה הזה הוא מה שמכונה "קיצורים" (תחת "הגדרות" => "כללי" => "מקלדת"). התוכנה מאפשרת לך ליצור קיצור אוטומטי במהלך ההקלדה. אפשר, נגיד, להגדיר "נע" כ"נעמי". "כר" כ"כרמל שאמה הכהן". מרגע שהגדרת, יהפוך הקיצור המוגדר אוטומטית למילה המלאה שהוגדרה וכך תחסוך עוד חצי שנייה שתוקדש למשחק "טמפל ראן" או לשלב "אנגרי בירדס" נוסף.
כמובן שאפשר גם לא להגדיר כלום, אבל בכל מכשיר ישנה את ברירת הקיצור הבסיסית, שנועדה גם להדגים את השירות (ולפחות אני לא מצליח בשום אופן לבטל אותה), והיא הקיצור "בדרך": כל "בדרך" יהפוך מיידית ל"אני בדרך!" אלא אם כן תעצרו את רצף ההקלדה ותמחקו את האופציה המוצעת.
מכיוון שעצירת רצף ההקלדה איננה אופציה, שהרי אם היה לנו זמן לעצור את רצף ההקלדה היינו פשוט מנהלים שיחה ולא כותבים מסרון, נגזר עליי לחיות בצל השירות הכפוי הזה, עניין שהופך את חיי לגיהינום מעשן שאינני מאחל לגרועים שבאנשי החמאס.
"צלצל אליו למשרד, הוא בדרך כלל נמצא בשעה כזאת", כתבתי השבוע לידיד ששאל אותי איך משיגים ידיד משותף. הוא קיבל: "צלצל אליו למשרד הוא אני בדרך! כלל נמצא בשעה כזאת". שעה הוא חיכה לי בפתח המשרד של ההוא, בסוף התייאש והלך.
כמה פעמים כתבתם לבת הזוג "בדרך" (בתשובה לשאלת היסוד הזוגית "איפה אתה?")? "אעבור שם בדרך הביתה" ("בתשובה ל"שכחת להביא ת'דברים מהמכבסה, אידיוט")? "בדרך לאילת" (בתשובה ל"איפה זה יטבתה?")? אצלנו זה "אני בדרך!" – תשובה שיוצרת ציפיות גבוהות מידי, "אעבור שם אני בדרך! הביתה" – בשעה שאתה עמוק בעבודה ורחוק מהבית, וכמובן "אני בדרך! לאילת" – תשובה שתגרום למסמכי גירושין.
מה אנחנו, שנות השמונים?
חתיכת צרה, בקיצור. אין מה לדבר. העניין הוא בתגובה שלי לעיוות הקטן הזה. בגדול, מדובר בבעיה היחידה שיש לי עם המכשיר. הוא משוש חיי ומקור אושרי. הכל ממש בסדר, חוץ מהעניין הפעוט הזה. אבל כשזה קורה, אני מסוגל לנפץ אותו לרסיסים.
ה"אני בדרך!" הצעקני, עם סימן הקריאה המטופש שמקפיץ פתאום את הקצב באופן מלאכותי – מסוגל להרוג אותי. אני נתקף מחשבות קיומיות. אני תוהה על עצם הצורך בגולם השחור והקטן.
וזה קשור לעניין גדול ורחב הרבה יותר. זה קשור לרמת הפינוק המטורפת שלנו סביב מיכשור אלקטרוני ובעיקר סביב חפיצים. זו לא רק התלות והקשר והאהבה – עניינים חמורים בפני עצמם. זה הפינוק ומיזעור כוח הסבל למינימום עכברי. מה? שאני אצטרך למחוק משהו בכל פעם שאני כותב את המילה "בדרך"? סליחה? על זה שילמתי? מה אנחנו: שנות השמונים? אף אחד שם לא יכול היה לחשוב על זה, גאונים שכמותכם באפל? זה נראה לכם תקין?
אוי, הפינוק
לפני מספר חודשים קרתה תקלה בתשתית של אחת החברות הסלולריות, דבר שהשבית את הרשת הזו לשלוש שעות בערך. עוד באותו יום הודיע מנכ"ל החברה כי החברה תפצה את כל לקוחותיה על עגמת הנפש שנגרמה להם.
כלומר, למנכ"ל היה ברור כי אסון בסדר גודל כזה מחייב פיצוי הולם. אחרת הוא יהיה חשוף לתביעות ענק, לנטישה המונית ולרדיפה בלתי פוסקת. הוא צודק כמובן. ככה אנחנו. קצת מטורפים ביחס לדרישות שלנו מחברינו הדוממים. תשרוף לי את הדירה, תשטוף לי את המפעל, קרע לי רצועה, רסק לי מיניסקוס. לא נורא. קורה. אבל 3 שעות בלי סלולרי? חכה חכה. התביעה הייצוגית כבר בדרך.
אבל זה כבר מאוחר מידי. מידת התלות המתפנקת שלנו היא כזו שלא תתיר שום נסיגה. הענקנו אהבה – אנחנו דורשים נאמנות. וכך, מנכ"לים ימשיכו להתנצל ואני אמשיך להתחרפן ועורכי דין לתביעות ייצוגיות ימשיכו לצחוק כל אני בדרך! אל הבנק.