מבין כל הגזירות הכלכליות של השבוע האחרון, ישנה אחת שהיא אכן לא הגונה ואפילו מלוכלכת: העלאת מחירי הסיגריות. להבדיל מכל האחרות, שבחלקן אני תומך ואת רובן אני מסוגל להבין, ההעלאה הגורפת והבלתי מידתית במחירי הסיגריות היא ניצול אכזרי של ציבור חלש וחסר הגנה, ומניפולציה שמופעלת לא בפעם הראשונה.
הכי קל לממשלה לפגוע במקום שאיש אינו מסוגל לגונן עליו. אתם רואים מישהו מפרסם בעיתון מאמר חריף נגד הצרת צעדי המעשנים ובעד שמירה על זכויותיהם? הרי גם אם פובליציסט או לוחם זכויות כלשהו מעשן ארבע קופסאות ביום, הוא לא יכתוב בחיים מילה נגד הפגיעה בזכויות הבסיס של קהל המעשנים, המונה להערכתי משהו כמו מיליון וחצי נפש בישראל. הוא רק יתעצבן, יבלע את רוקו ויצית עוד סיגריה, כדי להירגע.
ובכל זאת, לו הייתי חבר בממשלה, על הסעיף הספציפי הזה הייתי מצביע בעד, ללא כל היסוס. אפילו הייתי מוסיף הערה קטנה, בעט אדום וכותב: יופי אבא ביבי ודוד יובל. כל הכבוד. המשיכו לעשות לנו את המוות. למה? הנה, זה למה. השורות הבאות מיועדות למעשנים וללא מעשנים כאחד, למרות שרק מעשנים יבינו אותן.
אני חי כדי לעשן
אני סוגר בימים אלה עשרים ושלוש שנות עישון מאסיבי, מאז אותו יום על גג הישיבה בו לימד אותי דודי שמעונוביץ להכניס לריאות. זה לא הפסיק לרגע (להוציא חודשיים זכורים לרעה) וזה תמיד היה הרבה וזה תמיד היה "טיים" (החל מהשבוע: 20 ש"ח לחפיסה). כשאני אומר "הרבה", אני מתכוון הרבה מאוד. אני מעשן למעלה משתי חפיסות ביום.
העישון הוא תמצית חיי. זוהי הפעולה העיקרית שלי בשעות הערות. אני מחובר לסיגריה, אני מהרהר בה ואני אוהב אותה. ערימת חפיסות חדשות, סגורות בצלופן, המוטלת על שולחני מרגשת אותי וגורמת לי להרגיש בטוח. המחשבה הראשונה החולפת בראשי בשנייה שאני מתעורר היא "עוד מעט סיגריה". אני לא הולך לישון אם אין לי לפחות עשר סיגריות למחר בבוקר. יש שורה אינסופית של פעולות שאיני מסוגל לעשות ללא סיגריה, לפניהן, אחריהן או במהלכן: לנהוג, לשתות קפה, לאכול, לכתוב, לשוחח, לשוחח בטלפון, להרהר ועוד כמה דברים שאיני נוהג לדון בהם ברבים.
אני אוהב מעשנים ומזדהה איתם. אני אוהב מעשנים הרבה יותר משאני אוהב לא מעשנים. אני אוהב סצנות עישון בקולנוע ובטלוויזיה. אני מעניק סיגריות לכל דורש. אני מחובר לעולם העישון, אני הוגה בו וחי אותו. לא. איני מעשן מתוך הרגל ומבלי דעת. אני מעשן כדי לעשן ובמידה מסוימת אני גם חי כדי לעשן.
והנזק הבריאותי? והאיומים בסרטן ובהתקף לב? וההסברים של הרופא על כך שיחד עם בעיות אחרות שיש לי אני עתיד למות צעיר ומעשן? כלא היו. אף אחת מהן לא מצליחה לחדור אפילו מילימטר. להבדיל מהצהרותיהם של נגמלים רבים על בעיות נשימה, על חרחורים, על אי היכולת לעלות מדרגות ועל כחכוחי ליחה מטרידים – לי אין שום בעיה. אני נושם היטב, משתעל לעיתים, כושרי הגופני גרוע, אבל הוא לא קשור לעישון וחוש הטעם והריח שלי מפותחים במיוחד. שלא יבלבלו את המוח. תכלית דבר, לא רק שאין לי בתכנית להפסיק לעשן, אני גם לא ממש מצליח לתאר את חיי נקיים מעישון. לא הולך לקרות. נקודה.
זה לא הכסף, זו המגמה
אז למה בכל זאת הייתי מצביע, ללא היסוס, על הצעת החוק להעלאת מחירי הסיגריות? מאותה סיבה שהייתי מצביע על שלל החוקים להצרת צעדי המעשנים שנחקקו כאן בשנים האחרונות. הסיבה היא פשוטה והיא אישית לחלוטין. היא קשורה לגיל ולאיזושהי בשלות פנימית.
אני יודע שאני צריך להפסיק לעשן. אני יודע גם שלעולם לא אפסיק לעשן רגע לפני שארצה להפסיק לעשן. אני לא מפסיק לעשן גם מפני שאינני מסוגל, אבל בעיקר מפני שאינני רוצה. אני רוצה להמשיך לעשן. במצב כזה, אין שום דרך בעולם לגרום לי להפסיק לעשן. אפשר רק לנסות ולגרום לי לרצות להפסיק לעשן, והשאר כבר ייעשה ממילא.
ואני יודע, כי הדרך היחידה שמסוגלת לגרום לי לרצות להפסיק לעשן היא העלאת המחיר שאני משלם בעד העישון שלי לגובה כזה שזה כבר יהיה מעיק ולא כדאי. אני יודע שהגבלת העישון במקומות רבים מטרידה אותי ברמה של פגיעה חמורה בחוויית העישון. אני לא מעשן במקומות סגורים ולא ליד המשפחה ולא במקומות המוניים ולא ליד ילדים ונשים הרות ולא במקום שבו אין מעשנים אחרים (מפני הבושה) ולא ליד אנשים שעתידים לצפות בי בהופעה (מפני הפאדיחה). אני יודע שההגבלות האלה הובילו אותי כברת דרך לעבר הנקודה שבה ארצה להפסיק לעשן.
אשר על כן, אני יודע שהעלאת מחיר החפיסה בשני שקלים היא לא זו שתגרום לי לפשוט רגל, אבל היא מתחברת למסע הגדול שתכליתו להפוך את העישון שלי לסיוט. זה לא הכסף. זו המגמה. זו האווירה הציבורית. ישנם כאלה שביום שעישון ייצא מחוץ לחוק יירדו למחתרת ויעשנו אותו כפי שמעשנים מריחואנה. אני לא. אני חווה את העישון כחוויה סוציולוגית לגיטימית. ואני אומר: כן. תרביצו לי. הכו עוד ועוד. העלו מחירים. הגבילו אזורי עישון. חבטו בי ללא רחם. רק כך אוכל להתחיל לרצות להפסיק לעשן, דבר שיביא, בסופו של דבר, גם להפסקת עישון.
ועכשיו – סיגריה.