משחציתי את הרוביקון – חתימתי על הסכם ההשתתפות בתכנית "האח הגדול" – שוב לא מצאתי כל טעם ענייני לדוש בהשלכות הדבר על חיי, שכן ברי לכל שהטלתי מחדש את הקוביות, והפאה שתצא, תוצאות שהותי בבית האח, עמה כבר אצטרך להתמודד ביום שאחרי. מכאן שהייתי נינוח כפי שלא הייתי בשבועות שקדמו לחתימתי על ההסכם. נינוחות זו נתמשכה לכל אורך שהותי במלון עובר לכניסתי לבית, ואפילו בשעת יציאתי מהרכב אל השטיח האדום אדום הזה, לא הרגשתי דבר מה מיוחד, וזאת חרף המהומה שהייתה במקום.
והנה, גרם המדרגות מן הכניסה לבית הובילני היישר לחיקו של יוסי סרור על תלבושתו הצעקנית, כשסמוכה אליו יעל, בחליפה שחורה ופה מכווץ מרשמיות, כשרק שוט שחור חסר לה ביד. נחתה בי ההכרה שהבית שאני נמצא בו הוא לא באמת בית (הפתעה הפתעה) כי אם אולפן טלוויזיה שבו מאות מצלמות, ושתעודת הזהות שלי שודרה זה מכבר בפני חצי מדינה – אודה ולא אבוש כי התיוג הראשוני הזה הדאיג אותי עד מאוד, ולא בכדי – ושאותן המצלמות לא ממש מתכוונות להניח לי ולו לשנייה אחת.
או אז שבו אליי באחת המחשבות, והפעם במלוא תפארתן, כיוון שאני כבר בתוך בית האח: מה עוללתי לעצמי?! למה, לעזאזל, הייתי צריך את זה?! ואיך שכנעו אותי להיכנס למדמנה הזו?! תוך שאני אומר לעצמי, הנה, גם אתה עובד את המולך, גם אתה עובד עבודה זרה (כשסיפרתי תחושותיי אלה לסער ביום השני הוא השיב: וואו, יש לי מחזה מתורגם לעברית שנקרא "המולך", ואם תרצה אולי באיזה יום אציג את זה...). והאמינו לי, הדבר האחרון שדייר בבית האח צריך, עת הוא נכנס לבית, זה את השאלות הללו על ראשו.
לא רגב, מנהיג
מיד שמתי פעמיי לפינה הרחוקה של הסלון, כדי לקחת מרחק נשימה, ובעיקר כדי לראות "מרחוק" מי נכנס לבית, מה הן מילותיו/ה הראשונות וכיוצא באלה, וכל זאת מבלי "ליפול" עליו/ה בשנייה הראשונה, שכן ללא ספק מדובר בסיטואציה מלחיצה.
והנה, מתברר שישנם אנשים שכאשר הם רואים אותך יושב בצד ומביט בנפשות הפועלות משך יומיים בשקט יחסי, הדבר הוא לצנינים בעיניהם. היה זה שי רגב שניסה כמעט בכוח להכניסני אל תוך המעגל שבסלון, שכן בתור מנהיג (המילים שלו) קשה לו עד מאוד לראות מישהו שלא מסתגל ולא נמצא עם כולם, שכן מנהיג טוב מאחד את כולם יחדיו... אשר על כן, כיניתי אותו בציניות המתבקשת "קהלת", על שום שהקהיל קהילות בישראל, אפעס שהרגב כלל לא הבין את הציניות שבדבר.
לאחר מכן שב הרגב וניגש אלי תוך שהוא מתנצל קמעה על ניסיונו החוזר ונשנה להכניסני אל תוך הכלל, בציינו שאין הוא יכול אחרת, שכן כך פועל מנהיג וכי הוא לא בחר להיות מנהיג, אלא שזה מי שהוא. שאלתי אותו מדוע הבית צריך מנהיג כלל ועיקר, וציינתי בפניו שיש להיזהר עם מילים כדוגמת מנהיג, שכן ההיסטוריה לימדה אותנו שלמנהיגים עורפים את הראש, או שמגלים אותם לאיים שונים, או שלבסוף הם מבקשים אך סוס אחד תמורת כל ממלכתם, וזאת כדי שיוכלו להימלט מאימת המוות הקרב ובא (תמיד הייתה לי חולשה לריצ'רד השלישי של שייקספיר). אבל רגב בשלו, סירב להקשיב, וכך קיבלתם באחד הפרקים בערוץ 2 את שי רגב מתדרך את איתם להמליץ בפני הצופים להשאיר את רגב בבית כי הוא מנהיג.
ימים כשבועות היו
אני נוהג לומר כי את היום השני בבית האח הגדול, הוא למעשה היום המלא הראשון, התחלתי ביום 2.1.2012 וסיימתי ביום 2.1.2017. וממה נפשכם? שכן מהדקה שבה קמתי באמצעות שיר ההשכמה לבוקרו של היום ועד לזמן כיבוי האורות עברו כ-17-16 שעות, במהלכן אין לך אלא השיחה עם אנשים שלא רק שאינך מכיר כלל ועיקר, אלא בעיקר שהם לא מהמילייה הטבעי שלך, אנשים אשר נלקחו כמעט מכל תרבות או קהילה בחברה הישראלית המקוטבת והמשוסעת ממילא, אנשים להם מטרות שונות בבית האח, הנמצאים בגילאים שונים, באים ממקומות שונים וכיוצא באלה.
הנה כי כן, שתורת היחסות של ידידינו אלברט איינשטיין הכתה בי עם הוק שמאלי לפנים, משל הייתה מייק טייסון בימיו הגדולים, שכן היום הזה נדמה היה כי נמשך חמש שנים בדיוק, באשר הוא פשוט סרב להיגמר.
היהדות של זיוה, היהדות שלי
הוויכוחים המרים בבית האח עם זיוה וברי לא היו ויכוחים כנגד היהדות הדתית-אמונית, חלילה, כי אם וויכוחים כנגד הזלזול והלעג המוחלט בזולת, כנגד היומרה, הבורות והחוצפה, שפועל יוצא שלהם היה שלילת האחר על אמונותיו באופן קטגורי. ודוק, קותי ודודו מקיימי מצוות, קלות כחמורות (לכל הפחות בכל הנוגע למעשים שבינם למקום), לא פחות מהללו, ועם האחרונים לא רק שלא היו כל וויכוחים בבית על ענייני דת, אלא שהם עצמם היו בני פלוגתא מרים של זיוה וברי. הוויכוחים ביניהם נסובו סביב עניינים של דרך ארץ, "לא תלך רכיל בעמך", "עשה את הטוב והישר", "אהבת את רעך כמוך" ובכיוצא באלה ערכים ועקרונות, ושעבורי אלו המצוות החשובות ביותר בהלכה היהודית, כמו גם, כאמור, בכפייה הדתית שהגיעה מצדן בצורה בוטה.
זכור לי במיוחד ויכוח מר של דיירי הבית עם זיוה (וברי, כמובן, כעזר שכנגדה), שארע בשבוע השני לשהותנו בבית האח ממש בזמן שידור אחד הפרקים בערוץ 2, עת ישבנו כולנו בסלון ממתינים לפניית המנחים אלינו. ויכוח זה, אשר החל באופן סתמי עקב כך שזיוה הניחה את סנדליה על שולחן הסלון במופגן, כך שכולם יראו שמדובר בתוצרת הארץ, תוך שהיא מסרבת להורידם מן השולחן חרף הפצרות דיירי הבית, התלקח באחת, כמו היה שריפה אשר הוצתה באמצעות חומרי בעירה. מהר מאוד זיוה עברה לפסים של "תוכחה" באשר לסוג ולאורך הלבוש של הבנות "החילוניות" בבית, כמו גם לאיפור שעל פניהן, אגב לעג וקלס מופגן כלפי העולם "החילוני" הריק והסתמי בכללותו, כדבריה, משל וסוד בריאת היקום כולו נמצא באמתחתה.
למותר לציין שבשלב זה קפצתי כנשוך נחש (מודה ומתוודה אני כאן בפניכם שהנני אנושי, אנושי מדי, כך שבשלב זה כבר לא יכול הייתי לסכור את פי), תוך שאני מציין בפני זיוה שמוטב לה שלא תשים עצמה כאפוטרופוס על ענייני האל בעולם או כשלוחתו, וכי טוב יהיה לאדם שאמר בפניי רק מספר ימים קודם לכן, שהוא מעדיף להכניס את ילדיו לבתי ספר קתוליים רק לא לבית ספר ליטאי חרדי (דבר שהדהים אותי תחילה, אולם במחשבה שנייה ושלישית המדובר בדוגמא מאלפת לכתות שבתוך הדת היהודית), שהוא לא יקבע, לבטח לא עבורי, מי הוא יהודי ומהי יהדות.
בשוך הויכוח, ולאחר שכוניתי על ידי זיוה בכל תיאור גנאי אפשרי, החל ממומר ועד לכופר בעיקר, אפיקורס שיודע לצטט מההלכה וכיוצא באלה תיאורים (אציין שכשלעצמי אינני רואה בכופר בעיקר, באפיקורס או באתאיסט ביטויי גנאי, שכן כך הנני מגדיר את עצמי), החלה זיוה להסביר לדיירי הבית מדוע היא אמרה את אשר אמרה בכל הנוגע ליהדות הליטאית. היא הסבירה שיהדות זו, כמו גם חסידויות אחרות, הינן אנטי ציוניות שאינן מקבלות את מדינת ישראל, ועל כן היא מתנערת מהן. קיבלתי את תשובתה, אף אהבתי תשובה זו בשל היותי ציוני שורשי, ועם זאת לשאלת אחד הדיירים בבית מדוע זרמים אלה ביהדות אינם מקבלים את הציונות ואת מדינת ישראל, זיוה, כמו ברי ושאר הדתיים שבבית, לא ידעו להשיב.
מששאלוני באם אני יודע את התשובה, ציטטתי את ההוגה החרדי הידוע ביותר בנושא זה, הרבי מסאטמר, הרב יואל טייטלבוים. אכן, היה זה יותר מאירוני שאותו כופר בעיקר, אפיקורס, ביטויי גנאי, כאמור לשיטתה של זיוה, השיב על השאלה שבנדון, ומודה אני בפניכם שבשלב זה חצי חיוך עלה על שפתיי, תוך שהסתובבתי וקרצתי לאחת המצלמות שבנמצא, שכן, להבנתי, אין בנמצא תסריט מדויק, אף שחקנים מקצועיים, אשר יכלו להביא רגע מזוקק ואותנטי שכזה, שכולו ממחיש את השסעים והקיטוב שבחברה הישראלית בצורה מאלפת.
הילד ערן
והנה, בתוך כל התוהו של השבועיים הראשונים, ערן, אותו לא ממש הכרתי עד אז, שאלני מהיכן אני כה בטוח שאין אלוהים, מדוע אני אומר שיהדותי היא תרבות, עניין של זהות ובחירה מודעת ולא של דת, תוך שהוא מציין בפניי שאמו ואחותו חזרו בתשובה ושהוא מקיים מצוות ומאמין באמונה שלמה באלוהים. השבתי לו שאין לי שום בעיה עם היהודי המאמין ו/או שומר המצוות, שמסביבי מרביתם, לכל הפחות, מאמינים, שגם אני גדלתי בבית מסורתי, ואולם מהיום שבו עמדתי על דעתי וחיפשתי אחר הצדק והאמת, הגעתי למסקנה, כפי שהגיעו רבים לפני, לרבות חיים כהן המנוח, מורי ורבי, שאלוהים הוא פיקציה משפטית ופסיכולוגית, תוך שאני שוטח בפניו במשך שעה לערך את המשנה הסדורה שלי בעניין.
ערן המתין עם תשובתו מספר דקות, תוך שהוא מאמץ מחשבתו, ואז הוציא מפיו את התשובה הכי אנושית שבנמצא, והיא: "גם אם אתה צודק, אני לא רוצה לדעת שאין אלוהים"! תשובה זו היא משל המערה של אפלטון כפשוטה, והיא המחישה באופן מאלף את מימרתו הידועה של ניטשה, לפיה "האמונה היא חוסר רצון לדעת". תשובה אנושית של ילד הזקוק לאב רחמן, רחום וחנון שידאג ושישמור עליו, אשר לא מוכן להפטר מפחדיו הקמאיים, ועד שלא יעשה כן, הוא לא באמת מוכן לדעת את האמת.
לא בשביל הפרסום
מן המפורסמות הוא שמרגע וחשפת עצמך, שלא לומר התערטלת, בנסיבות הקיצוניות של תכנית ריאליטי על הרייטינג שהיא מביאה עמה, שוב אינך יכול שתהא אנונימי כפי שהיית בעבר. אף אם תחזור לתהומות הנשייה של חייך, עדיין כל מה שנכתב אודותיך לעד יהיה קיים ברחבי הספירה האינטרנטית, לעתים כאבן ריחיים על הצוואר. עם זאת, אודה ולא אבוש כי רציתי שקולי, שלעתים מרגיש אני שהוא קול הקורא במדבר, יישמע בשער בת רבים של העת הזו, הוא הוא התכנית "האח הגדול" בערוץ 2. על כן הסכמתי לעשות את אשר עשיתי. מכאן, שלא בענייני "סלב", ויהיה פירוש המילה אשר יהא, עסקינן, לא בענייני פרסום כשלעצמו, אהבת הקהל וכיוצא באלה עניינים, כי אם בעניינים שלשיטתי ולהבנתי הם מהות החיים בישראל של המאה העשרים ואחת.
פועל יוצא של האמור לעיל הוא שחזרתי לחיי, לביתי, לאנשים הסובבים אותי ולנושאים שריתקו אותי בטרם כניסתי לבית האח, ובמידה ובית האח יכול שיפתח לי דלתות בנושאים הללו לאחר שקולי נשמע, לא אטרוק הדלת.
קשה ולומר מה נשתנה בי, אם בכלל, חרף העובדה שהכניסה לבית האח יכולה להיות אירוע מכונן לאחדים מן המשתתפים בתכנית. אז מה כן השתנה? השתנה היחס של האנשים ברחוב, תשומת הלב, העובדה שכמעט כולם מכירים ולכמעט לכולם יש מה לומר. אבל זו התרבות בה אנו חיים, ואני מניח שעתה, לאחר שהתוכנית נסתיימה, ובמקומה תגיע התוכנית הבאה, גם הטירוף שברחוב יחלוף לו – ואמרו אמן!
כאמור, לאחר 31 יום בבית האח הגיעה שעתי לעזוב, ואינני יכול לכחד את העובדה שבצד תחושת מיצוי גדולה שמילאה אותי בשלב הזה, שלטה בי גם התחושה של שעמום גדול. לאחר עזיבתי, היו עוד חודשיים ימים שתוכנית האח הגדול המשיכה בלעדי, נראה לי שהם הסתדרו – וגם אתם.