סביר להניח שאם תפגשו בעוד חודש ברחובה של עיר את אחד מנערי התקרית באיה נאפה, לא תזכו לראות אותו חבוש בכיפה לבנה. זו, כידוע, שמורה ואולי אף מיוצרת במיוחד עבור רגעי מעצר, ישיבה על ספסל הנאשמים ולחגיגות השחרור ונס ההצלה מהמאסר.
"אנחנו מאמינים בני מאמינים ואין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים", שרו הצעירים לאחר השחרור אולם לא אמונה יש פה אלא התחזות ויצירת מצג שווא. יש כאן זילות ופגיעה בכל מה שהכיפה מייצגת ואמורה לסמל תוך ניסיון להתכסות בטלית שכולה תכלת ולומר "כשר אני". אותם צעירים רחוקים מלהיות צדיקים למרות כל מה שעברו. מטרתם בחבישת הכיפה היא אחת- להציג חזות נקיה ומהוגנת כלפי חוץ, וחלילה לא להרהר בחומרת המעשים או לעשות דין וחשבון עם עצמם.
הנערים מקפריסין הם לא הראשונים שמתכסים בכיפה שלא לשם שמיים. הם למדו זאת מעבריינים הפועלים כך כמעט בדרך קבע. ישנם אסירים שבאמת חוזרים בתשובה בין כותלי הכלא ואכן משנים את התנהגותם, אבל רובם בסך הכל מבקשים להרשים את השופט כביכול התחזקו באמונה או הפכו לדתיים.
הללו הופכים את הדת קרדום לחפור בה ואת הכיפה שהיא סמל לקדושה ונקיות כפיים לסימבול עברייני ומכוער, ובכך גורמים להמוני העם להתרחק מהמסורת ולמשבר אמון מול הדת. אדם חרדי מסוגל לזהות בשבריר שניה מיהו מתחזה ומי אכן מתכוון לשנות את דרכיו באמת, אך מרבית האוכלוסייה עלולה לטעות ולחשוב שכל עבריין עם כיפה לבנה הרי הוא כבר ״חצי רב״ או מטיף דת.
אז זהו, שלא. היהדות היא דת מכילה, מקרבת ומקבלת באהבה את השבים בתשובה והמתקנים דרכיהם אולם רק למי שעושה זאת מהלב ובאמת ובתמים. לא הכיפה עושה את הבן אדם אלא האדם עושה את הכיפה.
יונתן אוריך, יועצו של רה״מ נתניהו, הטיב לסכם זאת בציוץ בטוויטר: "לא זוכר חילול השם גדול יותר בשנים האחרונות מאותה חבורה מקפריסין שמצטלמת עם כיפות לבנות על הראש אחרי ש'זוכו' מאונס ו'הורשעו' ברצון קבוצתי. תודה לאלוהים שאלוהים שלי ואלוהים שלהם הוא לא אותו אלוהים". בקיצור, אל תתפתו להאמין לכיפה הלבנה.