"זהו, יש לך כלב. את כבר לא תתחתני", מיררה אימא למראה היצור הקטן וחסר האונים שהתכרבל בין זרועותיי. "את תנשקי אותו, תישני אתו, תדברי רק עליו. בן זוג כבר לא יהיה לך". הלחיים שלי האדימו, הנשימה האיצה ומהגרון געשה לבה רותחת: "אז מה אם מצאתי את אהבת חיי בכלוב מלא בוץ וחרא ב'חדרה אוהבת חיות'? אז מה?!".
שנתיים חלפו, וכמעט בכל ביקור בבית ההורים אני שומעת נבואות שעלולות להגשים את עצמן: "נכדים כבר לא יהיו ממך, רק כלבים". לא יודעת למה, אבל במקום לברוח לחדר הילדות הסגול שלי ולהסתגר שם במרדנות, אני מתגוננת ונשבעת לאימא בכל היקר לי (שזה הכלב, כמובן), שאני עושה הכל כדי להכיר מישהו. הבעיה היא שהבחורים לא עושים הכל בשביל להכיר אותי. או ליתר דיוק: רק אותי. "היום זה לא כמו פעם", אני מסבירה לה את הבלתי מובן גם לי. "הבנים האלה, הם כבר לא יוצאים רק עם בחורה אחת, נותנים לה את מלוא תשומת הלב, לא מתבלבלים בשם שלה במיטה ודברים כאלה".
תמיד צריך לקחת בחשבון שיש לפחות עוד שתיים או שלוש בנות שהם מפלרטטים איתן בפייס במקביל. התחוור לי בעבר שאני רק אחת מהמועמדות בתכנית הריאליטי הפרטית של מישהו. זה לא שהגדרנו מראש שיש בינינו יחסים פתוחים, הוא פשוט לא רצה להשחית זמנו לריק על בחורה אחת. אפילו לא עליי, ג'ינג'ית סקסית בטירוף ועוד יודעת לבשל. ולא, הוא לא גילה לי על האחרות שהוא יוצא אתן במקביל, שלא אקנא. זה בסך הכול נחמד, לא? להיכנס לתפקיד של "הרווק" עד הסוף בתכנית ריאליטי משלך.
נתראה בגמר הגדול
ככה זה. כולם מתרוצצים מאודישן לאודישן של תכניות ריאליטי שונות, בלי לשים לב שהם כבר מככבים בהן. כמעט בכל דייט אני מרגישה שמרצדת על החזה שלי כתובית: "ענבל, 25, גבעתיים, אלופת הארץ במשחקי טאקי". אני תמיד מפגינה כישורי משחק בדמותה של בחורה קלילה, חייכנית וכל כך שונה מבנות אחרות, ומבצעת את הנאמברים החזקים שלי (למה הלכתי ללמוד משהו לא פרודוקטיבי כמו קולנוע, הגעגועים העזים לחיפה, למה אני לא שותה יותר מכוס בירה אחת. כן, כל הזמן נותנים לי 18 והלוואי שבגיל 40 עדיין יתחילו איתי חיילים, ולא, אף פעם לא עישנתי אפילו סיגריה אחת).
לקראת סוף הערב זה מגיע - העיגול שנכרך סביב צווארי ובתוכו מוטבע "עברה/לא עברה". במידה ועברתי, נכונים לי עוד שלבים רבים עד לפרס הגדול: בחור משלי. לא ביקשתי מיליון שקל בחסות שקר כלשהו, רק קרחת שאוכל ללטף ברוך וכרס בירה לצנוח עליה עם ראשי הסחרחר בסוף היום. למה צריך לעבוד כל כך קשה בשביל זה?
אוי, כמה שלבים. יש הישרדות של ממש בין השיחות והפגישות, כי אבוי להפגין התלהבות או להתעניין. מזל שיש פייסבוק וגוגל, כדי שאפשר יהיה לבלוש אחריו ולדעת עליו כמעט הכל, כמו ב"אח הגדול". אחר כך יש את המרוץ לדירה המבולגנת שלו. ואם אני זוכה להתארח בה, מן הראוי שהחביתה והסלט שאכין בבוקר לא יביישו את המוניטין שבניתי לעצמי כמאסטר שפית. במיוחד לא העגבניות.
אתמול שמעתי משהו מצחיק. השותף שלי חזר מהעבודה, התייצב באמצע הסלון והכריז: "השנה אני מוצא את האחת". הוא קיבל בתגובה מבט מאוד מזלזל. הרי הוא בעצמו כבר למעלה מחודש יוצא עם איזה שלוש בנות במקביל. במקום לנסות להתמקד באחת, להיקשר ולפתח רגשות, הוא רק עסוק בהשוואות ביניהן. מי יותר יפה, מי יותר חכמה, מי מנשקת יותר טוב.
חוץ מזה, בנים, אתם הרי יודעים שכשמכירים אותנו קצת יותר טוב, מגלים שכמעט לכולנו יש פיצול אישיות. זה בדיוק כמו לצאת עם כמה בחורות, רק שלכולן יש אותו שם. לא יותר נוח?