כשאני חוזר מיום עבודה עמוס בקליניקה ורעייתי מפצירה בי לצפות עימה בתוכנית טלוויזיה, תשובתי הקבועה היא "ראיתי בקליניקה כבר הכל, המציאות עולה על כל דמיון". עדיין, למרות שאינני מבקר טלוויזיה, בתור רופא פסיכיאטר מומחה אני מרשה לעצמי לקבוע: סדרת הדרמה הטובה ביותר על המרקע כיום הינה "פלפלים צהובים". רגעים טלוויזיוניים נדירים וקסומים ברגישותם, בהם המציאות תואמת להפליא לנצפה על המסך.
קרן מרגלית מצליחה להעביר לצופים את נקודת השבר והתהליך של ההורים, המבינים בהדרגה את הטרגדיה שפקדה אותם. את מות החלום. את תחילת המסע האינסופי שלא ברור לאן יוביל. את השונות. את החריגות. את שינוי סדרי העדיפויות. את סוף העולם! הכל מתגמד. מה הם רצו להיות? הורים לילד בריא, מקסים ומבין כמו כולם? איך זה קרה? איפה הם טעו?
כמי שליווה מאות משפחות בתהליך דומה, גם בחיים זה מצמרר, עצוב ומרגש כמו שאתם רואים בסדרה. ההורים מבינים לאט לאט שהם חיים בסרט, רק שהוא כתוב עליהם והם וילדם הם הכוכבים הראשיים.
גם בחיים, לא משנה מה השכלת ההורים ומה מצבם הסוציו אקונומי, זה מתחיל בתחושה שהילד מיוחד, שונה ואפילו גאון. האדם שמציע לקחת את הילד לאבחון הוא אויב מרושע וחסר רגישות. ואז, כאשר מגיעים לאבחון והרופא מתחיל להסביר בפרוטרוט על תהליכי התפתחות נורמטיביים וספקטרומים של PDD, עולה וזועקת השאלה המהדהדת ומפלחת את הלבבות: "דוקטור, אז מה יש לילד? הוא אוטיסט?"
אחרי שהתשובה תגיע, שום דבר לא יחזור להיות כפי שהיה. הרומנטיקה הזוגית והאידיליה המשפחתית מתנפצות לרסיסים. הסביבה מנסה לחבק, אבל גם זה חונק. האב המפורק יתקשה להתמודד עם גזירת הגורל ויברח לקבור עצמו בעבודה. האם תנסה להמציא את הגלגל עבור בנה. שניהם נמצאים בסירה שטבעה בלב ים, כשאינם יודעים לשחות. אם ינסו להיאחז אחד בשני יטביעו עצמם, ולכן כל אחד מנסה למצוא לעצמו קרש הצלה שיובילו למקום מבטחים. הזוגיות נסדקת. אז צצים ועולים רגשי האשמה, ושאלת האב המפלחת את המסך זהה לשאלה הנשאלת כל שנה בעשרות בתים בישראל: "איך לא ראינו את זה קודם?"
איש אינו מחוסן
בשנים האחרונות יש עליה דרמטית במספר הילדים המאובחנים כאוטיסטים בישראל ובעולם המערבי. מאחד לכל 1500 לידות של בנים, עלינו לאחד מ-170 לידות! הגידול מורגש בעיקר בשכבות הסוציו אקונומיות הגבוהות. לנו אנשי המקצוע אין הסבר לתופעה. לצערי, גם לא ניתן לאבחן אוטיזם במהלך ההיריון.
כשצפיתי בסדרה, לא יכולתי שלא לחשוב על עשרות זוגות ההורים שתינוקם החדש מונח בעריסה למרגלות מיטתם. אושר, שמחה ואהבה מציפים את ביתם והם עדין אינם יודעים שהם צופים עכשיו בגורלם. איש אינו מחוסן! והכאב במציאות, לצערי, אינו פוטוגני בכלל.
כמי ששוחח וטיפל במאות הורים לילדים אוטיסטים, אני יכול רק להחמיא לשחקנים על איכויות משחק מופלאות שגורמות לי כצופה לחוש בדיוק מה שאני חש בקליניקה כרופא במפגש האמיתי. כפי שאמרו לי זוג הורים השבוע: "אנחנו צופים בעצמנו".
אני יודע שזה לא בון טון להחמיא, אבל מילה טובה לקברניטי קשת שלא היססו, כפי שצריך להיות, לנושא כמו אוטיזם בפריים טיים הטלוויזיוני. ותודה לקרן מרגלית על רגעי קסם, שתדעי רק אושר בחייך.