היי אורית,
יש לי בעיה: אני מכור לקנדי קראש, מה לעשות?
תודה,
מכור לקנדי קראש שלא יודע מה לעשות
* * *
ממתקים זה לא בריא - נכון או לא נכון? כלומר, זה לא שבאמת צריך להסביר כאן למה עדיף להתרחק מכל הסוכר הזה. ובכן, אם במציאות הוא גורם רק לנזקים, מתברר שבעולם הווירטואלי - מדובר בסכנה ממש.
זה לא שאנשים בסביבתי הקרובה הפסיקו לעבוד או לבלות עם הילדים בחופש או לבקר את סבתא או להיפגש לקפה עם חברה; הם עדיין עושים את כל זה, רק שבמקביל הם גם עוברים שלב בקנדי קראש.
אני רואה אותם בקניון, בגינה, בבריכה, בקפה; לא זזים מהסמארטפון, מקפידים לדווח בפייסבוק באיזה שלב בדיוק הם נמצאים, משוויצים או מתאכזבים לסירוגין.
המתחילים מבקשים עזרה ותוהים איך צולחים את שלב 29, לעזאזל; המתקדמים שוברים שיאים; אבל דבר אחד משותף לכולם - אין להם חיים. והם רוצים שגם לי לא יהיו.
בהתחלה לא הבנתי: למה כולם מזמינים אותי לשחק כל הזמן? מה אכפת לכם אם אצטרף או לא, ואיך זה שלא עובר יום בלי שאקבל הזמנה אחת לפחות להתמכר לקראש הזה? בהמשך קלטתי: לחץ חברתי, זה העניין. כמו רוחות רפאים קטנות שמנסות לשאוב אותי אל השאול, הם קוראים לי: בואי! בואי איתנו! תשחקי את המשחק!
אז לא, זה לא יקרה. כלל ראשון בטיפול בהתמכרות: אל תתחילו אפילו. בטח לא אם אתם מהטיפוסים האלה שמתקשים להיגמל.
* * *
קצת הצחיק אותי לשמוע מישהי מצהירה ש"אני לא עומדת בזה, זה כמו פחמימות". אבל זהו שלא - אוכל זה עניין של מינון - אי אפשר בלי, רק עדיף לא יותר מדי; קנדי קראש, לעומת זאת, זה יותר כמו עישון או אלכוהול: אפשר ורצוי בלי, והכי טוב לוותר מראש.
לא שזה פשוט. לפעמים אני סקרנית קצת. מודה. מרגישה טיפה לא מעודכנת; פה ושם בא לי להבין על מה כולם מדברים. חוץ מזה, אם זה כל כך טוב, למה שאשאר בחוץ, בעצם? תשובה: מאותה סיבה שמעולם לא עישנתי סיגריה. או ניסיתי סמים. מאותה סיבה שוויתרתי בזמנו על אנגרי בירדס ועל פוקר וירטואלי; אם זה טוב אני אשאר שם, אז למה לי?
תגידו - אוקיי, צודקת, עדיף לא להתחיל. אבל איך אפשר, כשכולם מסביב רק משחקים בזה יום ולילה?
ובכן, מה שמצחיק, שדווקא אותם מכורים קשים שמזמינים אותי לשחק ללא הרף, הם גם אלה ששומרים עליי שאשאר מחוץ לזה.
אני מסתכלת על הסטטוסים שלהם שרצים בפיד שלי – כל מיני "הצילו, מישהו יודע איך מפסיקים את זה?" ו"אני לא מאמינה שביקשתי מאמא שלי להוציא את הילדה מהגן רק בשביל לעבור שלב" - ואני קוראת, ומבינה לאן אני ממש, אבל ממש לא רוצה להגיע.
* * *
אבל זה לא רק הפחד להתמכר או הרצון לא להיסחף עם הזרם; אני גם מנסה פה לנצח את השיטה. עיצבן אותי לקרוא שמפתחי המשחק הסבירו בפירוש שהמטרה שלהם היא לגרום לי להתמכר. שהמשחק הזה מורכב מכל החומרים הכי מסוכנים שיש: צבעים חזקים ומבריקים שמגרים את העין, אפקטים קוליים שעובדים עליך פסיכולוגית ומעודדים אותך לסיפוק מיידי, ואינסוף שלבים שמייצרים אתגר שלא נגמר.
הם רוצים שאפתח תלות בדבר הזה; ממש ישבו מאחורי מסך המחשב ותכננו איך להרוג לי את הזמן ואת החיים לאט וברכות. ובכן, אין שום סיכוי שאגרום להם להצליח. במלחמה הזאת מול החנונים המיליונרים - אני לגמרי מתכוונת לנצח. וזה הסיפוק הכי גדול.