כל הגברים משתינים בעמידה, אבל לא כל מי שמשתין בעמידה הוא גבר; זה הדבר היחיד שיש לי לומר ליצור שרדף אחריי בכביש - רק כדי לתפוס אותי באיזה רמזור ולאיים עליי ברצח, לא פחות. למה? כי העזתי לעקוף אותו או לצפור לו או אלוהים יודע מה – הג'ורה שלו לא הייתה מנומקת במיוחד.
אולי הנהיגה שלי הייתה פשוט גברית מדי בעיניו, והוא לקח על עצמו להזכיר לי את מקומי בהיררכיה.
בסיטואציה שנוצרה לא יכולתי להתקשר למשטרה וגם לא להמשיך לנסוע, אז פשוט חיכיתי שיירגע ויתחפף לדרכו.
כמה אפס צריך להיות כדי להשתולל ככה מול אישה? הרי עם בבון כמוהו, הוא לא היה מעז להתעסק.
הנה מקום שאליו הקדמה לעולם לא תגיע; מאחורי ההגה אין ולא יהיה שוויון. יש גברים או נשים, ג'נטלמנים או אפסים. מסתבר שכששמים בצד את התבונה והכישורים, נשארת הפיזיולוגיה הפשוטה, ואז כל מה שאת יכולה לעשות זה לשמור על קור רוח ולהתפלל שהסוף יהיה טוב, או לפחות לא רע.
ומכאן, לאנשים נורמטיבים הרבה יותר: היום יש לנו אישה שלא סומכת על בעלה שיטפל כראוי בתינוק החדש; נשואה טרייה שתוהה מה חסר לה במערכת היחסים; ונשיא שמסכים שמנכ"לית משרדו תגיע לעבודה יום אחרי הלידה, שזה פשוט מקסים.
אם גם אתם זקוקים לייעוץ – שלחו לי שאלות לכתובת הזאת. נתחיל.
היי אורית,
בעלי לא יודע לטפל בתינוקות וזה בעייתי כי יש לנו תינוק בן חודש וחצי, בן בכור. בגלל זה רק אני מאכילה (למרות שאני כבר לא מניקה), רוחצת, מחתלת וכו'. המצב מחמיר כשאמא שלו מגיעה לבקר כי אז הוא רוצה להראות לה שהוא יודע מה עושים, והתינוק סובל! בעלי לא יודע להחזיק אותו, להאכיל, ואני כבר לא מדברת על אמבטיות. אני מנסה ללמד אותו אבל הוא לא מבין. מאוד קשה לי שהכל נופל עליי. מה עושים?
ר'
ר' היקרה,
קודם כל, מזל טוב! להרחיב את המשפחה זה אף פעם לא קל, בטח לא כשמדובר בתינוק ראשון. אז למה להקשות עוד יותר? סליחה שאני אומרת, אבל את קצת מציקה.
תגידי, נכון שכשהוא מנקה את גם עוברת אחריו עם סמרטוט, וכשהוא הולך לסופר את מתקשרת להזכיר לו לקנות את מוצרי החלב בסוף? כדי שיהיו מחוץ לקירור כמה שפחות? ואת הביצים לשים לחוד, איפה שהילד אמור לשבת בעגלה? אף פעם לא הבנתי את הנשים האלה שלא סומכות על בני הזוג שלהן; איך אפשר לחיות בידיעה שאת המבוגר האחראי היחיד בבית? נשמע לי עול נוראי.
עכשיו תני לי לנחש: הוא לא מחזיק לו את הראש, נכון? אבל תשמעי, אי אפשר מצד אחד לקטר שהכל נופל עלייך, ומצד שני להתעקש לעשות הכל לבד. את חייבת לשחרר, מכמה סיבות: דבר ראשון – אם תמשיכי ככה, את פשוט תתמוטטי. לא יודעת אם התינוק ישן בלילות ומתי בדיוק את מתכננת לחזור לעבודה, אבל אם תרגילי את כולם לזה שאת היחידה שמטפלת בו – בסוף את תקרסי. תלמדי להאציל סמכויות ולהסכים לעזרה, בטח מאבא שלו!
דבר שני: ההיסטריה שלך מפריעה לבעלך לפתח קשר עם התינוק. לבן שלך יש גם אבא, את יודעת. וכמו בכל מערכת יחסים, גם הם צריכים ללמוד להיקשר, להתקרב, לאהוב. בכל פעם שאת לא מרשה לו לטפל בבן שלו, את מפריעה להם לבנות את הקשר.
דבר שלישי: לטפל בתינוק זה דבר שמצריך מיומנות; איך בעלך יצבור ניסיון אם בכל פעם שהוא מנסה להתקרב, את מרחיקה אותו? תני לו לטפל בילד שלכם, לאט לאט הוא יתפוס ביטחון וזה רק יילך וישתפר. התינוק לא סובל, תאמיני לי.
והכי חשוב: מה עם הזוגיות שלכם? מה עם האווירה בבית? הניג'וסים שלך מעצבנים, אם כבר מדברים על סבל. תהיי יותר נחמדה לבעלך!
לא יודעת אם כאמא טרייה כבר חווית את זה, אבל לכל אחד אפשר להעיר, יו נואו. רק תצאי עם התינוק לטיול בקניון, וכבר יגידו לך שהוא לבוש קר מדי או חם מדי; מעצבן, לא? אז תחשבי שבן זוגך חי עם זה כל דקה. תירגעי, והכל יהיה בסדר.
היי אורית,
אני נשואה שלושה חודשים, ואני מרגישה שמשהו תמיד חסר... אני מאוד אוהבת את בעלי ומרגישה חיבור אליו, הבעיה היא שאני הטיפוס "החם" יותר והוא הטיפוס היותר "קר". לפעמים אני מרגישה שאני חונקת אותו באהבה שלי, וזה די גורם לי להיפגע, וכתוצאה מכך להתרחק. דיברנו על זה, אבל הוא מדגיש לי שהוא אוהב אותי יותר מהחיים עצמם ושהוא פשוט לא בן אדם שיודע להביע את זה.
גם במיטה אני מרגישה לפעמים שהוא פשוט רוצה לפרוק את עצמו בלי לנסות לענג אותי. אני די מתוסכלת מהקטע המיני, תמיד דמיינתי את זה כחוויה סוחפת, ופתאום אני לא מבינה על מה כל המהומה?!
לשנינו אין כמעט ניסיון בחיי המין כי התחתנו בגיל מאוד צעיר. יש לציין שלא היינו ביחד לפני שהתחתנו בגלל ששנינו מאוד מסורתיים.
עכשיו מה אני עושה? אני מרגישה כאילו עשיתי טעות שהתחתנתי. אבל תכלס אני מאוד אוהבת אותו ולא רואה את החיים בלעדיו. אבל מה עושים עם הרעב הזה ליחס ואהבה, כשהשני לא יכול לספק את זה? האם יש לך דרכים לנסות לשפר את ההרגשה שלי ביחסים האלו, או שהכל בראש שלי ואני רק צריכה לתת לזמן לעשות את שלו?
מקווה שתוכלי לעזור, מ'
היי מ',
את יודעת, בדרך כלל מלמדים אותנו לא לעשות פיל מזבוב. אני אומרת: חשוב גם לא לעשות זבוב מפיל; את מרגישה שיש בעיה, למה לנסות לשכנע את עצמך שאולי אין? גם אם זה בראש שלך, זה קיים: יש פיל, בואי נדבר על הפיל הזה.
נתחיל מהשורה התחתונה: אנשים לא משתנים. ככה אני חושבת. זאת אומרת, הם יכולים להשתפר ולהשתכלל, אבל הבסיס נשאר. ולכן, אם בעלך הוא טיפוס קר כפי שאת מתארת, קשה לי להאמין שיום אחד הוא יהפוך לחם ולהוט, לאחד כזה שמחבק ומנשנש אותך כל היום. זה פשוט לא הוא. אבל הוא בהחלט יכול ללמוד להביע את אהבתו במילים, ולהזכיר לך שהוא אוהב אותך גם בלי שתשאלי.
מה משך אותו אלייך מלכתחילה? מה את אוהבת בו? אם בחרת להינשא לו, אני מניחה שיש בו תכונות אטרקטיביות בעינייך. אז אולי לפני שאת מעירה לו על מה שאין בו, תחמיאי לו על מה שיש בו; ככה גם תזכי ליותר שיתוף פעולה מצדו, וגם תזכירי לעצמך איך בעצם הגעתם עד הלום.
בקשר לסקס: מה שאת מתארת אופייני להרבה זוגות דתיים שהתחתנו אחרי שמירת נגיעה, או עם מינימום נגיעה. בבת אחת נפלתם לכוכב אחר, מה הפלא שהוא לא יודע מה לעשות ואת מתוסכלת? כבר כתבתי לא פעם מה דעתי על שמירת נגיעה, אבל את הנעשה אין להשיב, והשאלה היא מה עכשיו?
התשובה היא, שאם יש לכם בסיס טוב, זה אמור להשתפר עם הזמן; בהמשך את תכירי את עצמך יותר טוב, וגם אותו. את תביני מה טוב לך, ותצטרכי גם להגיד לו את זה. הוא מצדו יהיה חייב להיות קשוב אלייך, ולעשות מה שאת אומרת! יחסי מין זה קודם כל תקשורת.
במקביל, את יכולה לדבר על זה עם חברה טובה במצבך, כלומר נשואה טרייה כמוך, ששמרה נגיעה. האם יש כזאת בנמצא? אולי יהיו לה עצות טובות בשבילך. גם לא הייתי פוסלת פנייה לסקסולוג בהמשך, אם תרגישי שהמצב לא משתפר.
שתי הערות לסיום: לא כתבת כמה זמן יצאתם לפני החתונה. אם את מרגישה שלא היה לך מספיק זמן להכיר אותו מקרוב, בהחלט כדאי לעשות את זה עכשיו, ולחשוב האם זה האדם שאיתו תרצי לחלוק את חייך.
דבר נוסף: חכו קצת עם ילדים. את אומרת שאת צעירה, אז אין סיבה למהר. תבנו את הקשר, תנו לעצמכם זמן להתוודע זה לזה ולהיות בטוחים במערכת היחסים. בעוד חצי שנה, תשאלי את עצמך בכנות האם היחסים משתפרים, האם טוב לך, והאם כיף לך בקשר הזה - גם במיטה וגם מחוצה לה. בהצלחה!
לא שאלו אותי אבל בא לי לענות
למה שמעון פרס מסכים שמנכ"לית משרדו תחזור לעבודה יום אחרי הלידה?
אפרת דובדבני - מנכ"לית בית הנשיא שהתייצבה בלשכה יום אחד בלבד אחרי שילדה את בנה השלישי - מזכירה לי את אותם עובדים שמגיעים למשרד כשהם חולים, עוברים מחדר לחדר לברר למי יש אקמול, ומצפים לתשואות על מסירותם הנפלאה.
כי באמת, למה להישאר בבית אם במקום להחלים אפשר להגיע לעבודה, להאריך את המחלה ועל הדרך גם להדביק עובדים אחרים?
ולמה לצאת לחופשת לידה, להתאושש ולטפל בתינוק החדש, אם אפשר לשבור את השיא של מנכ"לית יאהו אפילו, ולסכן את בריאותך תוך הצבת רף בלתי אפשר לחברותייך הקרייריסטיות?
ובכל זאת, למרות שאין סיכוי שהייתי נוהגת כמותה, אני יכולה לנסות להבין; מי מאיתנו לא חששה קצת מחופשת הלידה? מי לא תהתה מה יהיה כשתחזור, ומה יקרה אם במהלך השבועות הארוכים – יתגלה שאפשר להסתדר מצוין גם בלעדיה?
אני מניחה שבעמדות בכירות, הסוגיה מורכבת אפילו יותר; את לא מגיעה למנכ"ל את בית הנשיא בזכות טיגון שניצלים בצהרי היום פלוס שעת סיפור קבועה לפני השינה. מן הסתם דובדבני כבר עשתה ויתורים כאלה ואחרים כדי לעמוד בדרישות וליישר קו עם נורמות גבריות, כך שמבחינתה אפילו לא מדובר במעשה כה דרמטי.
ודווקא בגלל זה אני רוצה לשאול את שמעון פרס: איך אתה יכול לקבל ללשכה אישה שזה עתה ילדה? איך כשהבנת שהמנכ"לית שלך מתכוונת להגיע לעבודה, רק אמרת לה בהומור - "אל תהיי משוגעת", במקום להבהיר לה חד משמעית שאתה מצפה ממנה לצאת לחופשת לידה כחוק?
מה שמסוכן פה, זה שפרס – נשיא המדינה, האזרח מספר אחת - משמש דוגמה למעסיקים אחרים. אז מה הוא אומר להם כאן, בעצם? שיולדות טריות צריכות להרגיש אשמות על כך שהן יוצאות לחופשת לידה? שמעסיקים אמורים להרגיש פראיירים כשעובדות שילדו נשארות בבית כי הנה, יש כאלה שמתייצבות במשרד כרגיל?
מדובר בתקדים מבהיל מאוד. יש הבדל בין חריצות לאובססיה; רבאק, גם ככה קשה עד בלתי אפשרי לשלב בין אמהות לקריירה, לפחות תשאירו לנו את הזכות הלגיטימית לחזור לעצמנו אחרי הלידה.
אישה אחרי לידה צריכה לטפל בתינוק, לא בבוס. לאישה אחרי לידה יש תינוק שזקוק לה, גוף שדורש מנוחה והורמונים שצריכים להירגע. אם למרות כל זה היא מרגישה צורך להגיע לעבודה, מחובתו של המעסיק לומר לה: גברת, עד כאן. שבי קצת בבית, הכל בסדר, המשרד לא יתמוטט.
ואם היא לחוצה וחוששת מדי בשביל להתנהג בהתאם, יואיל נא המנהל להרגיע. תודה.
החיים קשים? כתבו שאלות לאורית
העצות במדור אינן תחליף לייעוץ פסיכולוגי, פסיכיאטרי, רפואי או אחר. אבל הן בחינם. אז כדאי לכם