טרנד וירטואלי רווח בימים אלה הוא להעלות לפייסבוק פנינים של ילדים על טילים ואזעקות. לצד כל מיני "יש אזעקה כי זורקים עלינו פילים" ו"אמא, שבי לידי קצת, אני רוצה לשמוע את השקט שלך", יש גם תובנות כמו "בזמן אזעקה צריך לעמוד בשקט ולהיות עצובים", ו"אמא, תיכף ייגמר החג הזה של האזעקות".
כי יש ילדים שאין להם מושג מה זה הרעש הזה ולכבוד מה הוא בעצם, ויש ילדים, בשדרות למשל, שזהו פסקול חייהם - והם יודעים בדיוק מה צריך לעשות ואיך. והם מרטיבים בלילות ומסוגלים להירדם רק במיטה של אבא ואמא. והם מתקתקים מקלחות וארוחות ערב מהר מהר כי אולי בעוד רגע תישמע אזעקה ואולי לא. אין לדעת, אבל עדיף להיות מוכנים.
הילדים האלה חיים בנוהל מלחמה, כי קורה כאן משהו שאין לו אח ורע בעולם: ארגון טרור יורה טילים לשטחה של מדינה ריבונית כבר 14 שנה, ועולם כמנהגו נוהג, פחות או יותר.
לשמאלנים יש יותר חמלה?
אבל נחשו מה? עכשיו, כשסוף סוף התעוררנו והתחלנו להגן על עצמנו, שלא נדע – מתברר שלא על ילדי הדרום אני אמורה לרחם, אלא על הילדים הפלסטינים. כי הנה לכם עוד טרנד פופולארי: להעלות לפייסבוק תמונות מלחמה של ילדים מהרצועה ולהאשים את ישראל בתוקפנות.
השמאל ניכס לעצמו כבר מזמן את מנגנון החמלה, אבל לא יעזור לאף אחד - אני בן אדם טוב, נקודה. ולא בגלל שאני תורמת למלא אגודות ומשתעשעת ברעיון ללמוד ליצנות רפואית. אני בן אדם טוב כי סבל של חפים מפשע לא גורם לי אושר בשום צורה. לדעתי זה ממקם אותי גבוה מאוד בסולם ההומאניות: יותר מתושבי מזרח ירושלים שמסבירים למצלמות ש"האזעקות בישראל הן מנגינה לאוזנינו", ובוודאי שיותר מאנשי חמאס שמנסים בכל דרך לפגוע באוכלוסיה אזרחית, ומשתמשים באזרחים פלסטינים כבמגן אנושי.
אבל בימים האחרונים יש כאלה שמפקפקים במוסריות שלי. "פעילי שלום" טוענים שאני צריכה לפתוח את היום בבכי מר לנוכח המראות בעזה, ולסגור אותו בהתנצלות לילדי הרצועה שסובלים מהפצצות צה"ל. כל התנהגות אחרת אינה נאותה בעיניהם, או כמו שכתבה לי מישהי: "קבלי תמונה של ילד שנפצע מהפצצת חיל האוויר, את מוזמנת לשחק אותה כאילו שאכפת לך". ובכן, האמת היא שאכפת לי, וזה למרות שהעזתים דווקא חפצים במותי ומחנכים את ילדיהם מגיל אפס לשנוא יהודים ולשאוף להיות שאהידים.
אכפת לי, אבל המצפון שלי נקי. מה שעובר עכשיו על תושבי עזה הוא תוצאה של מה שעובר כבר שנים על תושבי שדרות, לא להפך. אנחנו מתמודדים עם חמאסניקים שמחביאים נשק מתחת למיטות של ילדים, ומתמודדים יפה. תראו לי עוד מדינה שמתריעה לפני שהיא מפציצה מאגרי תחמושת של טרוריסטים, שדואגת לפינוי אזרחים מבתים שהפכו למחסני נשק. לישראל אכפת מחיי האזרחים ברצועה הרבה יותר מאשר לחמאס ששולט בה – זו הטרגדיה של העם הפלסטיני.
אבל תסלחו לי אם הטרגדיה של העם שלי כואבת לי יותר. יש שני צדדים בסכסוך הזה, ואני לא שוכחת לרגע לאיזה מהם אני שייכת. אז אל תטיפו לי מוסר ואל תבואו בטענות על זה שאני לא לוקחת חלק בהסברה הפלסטינית. תמיד אדאג קודם כל למדינה שלי ולבני העם שלי. כבר ראינו מה קרה כשניסינו לחיות כבודדים. אני לא אדישה לסבלם של ילדי עזה, אבל הלב שלי עם ילדי הדרום.