הבא שאומר לי: "את נראית לי מוכרת מאיפשהו" - אני חותמת לו על המצח עם בקבוק קטשופ, סבבה?
ובעניין אחר: היום התארחתי בתכנית הבוקר של קשת. פגשתי שם שחקן כדורסל בן 11 וחצי שנולד בלי כף רגל, ובחורה נכה על קביים שעושה טריאתלונים בטירוף שלה; שניהם מדהימים ומקסימים מעמותת "אתגרים".
אני מבטיחה בזאת, שבפעם הבאה כשאצא לרוץ לצלילי "גבעת התחמושת", לא אתלונן ולא אנסה לתפוס טרמפ הביתה אחרי שני קילומטר.
אוקיי. אז מה היום במדור? אמא שמחסלת את כל החסכונות שלה על קייטנות לשלושת ילדיה, בחורה שבן זוגה מתקשה למצוא את עצמו בשוק העבודה, ורבני ש"ס המקללים שפייר, יכולים לעשות קופות בכאמל קומדי קלאב, ועל הדרך גם להתבייש קצת ולהזדכות על הכיפה והציצית.
החיים קשים? שלחו לי שאלות. יאללה, נתחיל.
היי אורית
יש לי ילד בן תשע ותאומים בני שש וחצי, שלושתם בקייטנות עכשיו, ואני לא יודעת איך נגמור את החודש הזה, ואת החופש הגדול באופן כללי. רק הקייטנות עולות לנו 6,000 שקל. כשהן יסתיימו אני אמורה להיות עם הילדים שבוע, וכבר הבטחתי להם לונה פארק, ספארי, וממדיון. אחר כך בעלי יהיה איתם (עוד לא החלטנו לאן יילך איתם). יש לך רעיונות איך לחסוך? מצדי הייתי יושבת איתם בבית ועושה יצירות, אבל הם לא טיפוסים כאלה. הילדים שלי צריכים אטרקציות כל הזמן, והבעיה היא שכלכלית אנחנו כבר בקושי עומדים בזה. איך את שורדת את החופש הגדול עם הילדים? מה עושים?
מחכה לעצות, א'
א' היקרה,
האמת היא שאני לא שורדת, אבל יש ברירה? דווקא עכשיו, כשעדיין יש קייטנות, החופש עוד נסבל. חכי לאוגוסט, כשהילדים יהיו בבית ותצטרכי להעסיק אותם מסביב לשעון - אז יהיה לכולנו כיף באמת.
תשמעי, הורות בקיץ זה קונספט יקר. אני מניחה ששלושה ילדים ביולי-אוגוסט זה לא פשוט, אבל את יודעת, לא חייבים לארגן להם אטרקציות כל הזמן.
נכון שתמיד אומרים שצריך לשים לילדים גבולות? אז אני אומרת שצריך לשים גבולות גם להורים! פארקים ושעשועי אקסטרים זה נחמד, אבל גם פיקניק על הדשא ליד הבית; ברביקיו אצל הדודה; מסיבת פיג'מות עם כמה חברים; בילוי בגן השעשועים עם אופניים ופלחי אבטיח; נשמע לא רע, נכון?
הבעיה היא שהתרגלנו לבזבז על הילדים שלנו כל כך הרבה כסף, ששכחנו שאפשר לבלות איתם גם בלי להוציא שקל.
אני חושבת שאם את ובעלך תפנימו שאפשר ליהנות גם מסתם אחה"צ נעים בגינה ליד הבית – אתם תשדרו את זה לילדים, וגם הם ירגישו ככה.
זה מזכיר לי שאני, בזמן האחרון, מנסה להרגיל את הילדים שלי ליהנות גם מביצת הפתעה. זה לא קל, אני מודה, אבל יום אחד קלטתי שמרוב שהעמסתי עליהם מתנות והפתעות עם שלט רחוק, הם כבר לא מעריכים בועות סבון, שעון סוכריות, ביצי הפתעה; סתם דברים קטנים ופשוטים של ילדים.
אני חושבת שמה שנכון לגבי מתנות, נכון גם לגבי בילויים. צריך לחזור ליהנות מהדברים הפשוטים; ככה האטרקציות ייראו לילדים קוסמות יותר, ואנחנו ההורים נוכל לנשום קצת. שתהיה חופשה נעימה!
היי אורית,
אני בת 25, אחרי תואר ראשון. השנה התחלתי לעבוד במקצוע שלי, בחברה נחמדה ומתגמלת. בשנה האחרונה אני גרה עם החבר שלי, אהובי בן 27. הוא עדיין לא החליט מה לעשות עם עצמו.
הוא נרשם ללימודים לפני שלוש שנים, אבל החליף מסלול כבר פעמיים. השנה הוא החליט שלימודים זה לא בשבילו והתחיל לעבוד, אבל התפטר די מהר בטענה שזה לא מעניין אותו. בחודשיים האחרונים הוא יושב כל היום בבית. כרגע אני מפרנסת אותו וההורים שלי עוזרים לנו, אבל קשה לי. אני גם קצת מרחמת עליו. הייתי רוצה שהוא ימצא את עצמו. אני אוהבת אותו אבל חוששת מהעתיד הכלכלי שלנו. מה דעתך?
ש'
ש' היקרה,
גם אני מאחלת לו למצוא את עצמו, השאלה היא האם הוא בכלל מחפש? הוא נשמע אחד שמוותר לעצמו מהר מדי, קצת מפונק אפילו. אל תרחמי רק עליו; תרחמי גם על עצמך. בסופו של דבר, מי שתשלם את המחיר על הבטלה שלו, זו את.
תראי, אני לא מכירה אתכם ואת טיב מערכת היחסים שלכם, אבל על פניו – החבר שלך נשמע קצת נצלן. הוא כאילו בונה על הרצינות ועל היציבות שלך, סומך עלייך שתפרנסי אותו בזמן שהוא יושב בבית וחושב האם ואיפה כדאי לו לעבוד. אני מבינה שלא מדובר בדיכאון או במשבר זמני; את אומרת שזה נמשך ככה כבר שלוש שנים. אז יו נואו. תסיקי מסקנות.
בעיקרון, למצוא עבודה מתאימה ומהנה זה גם עניין של מזל, ובגיל 27 זה לא כזה נורא לא לדעת עדיין מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול. בתנאי! שאתה מנסה! שאתה בודק! שיש לך מוטיבציה ורצון להצליח, לעבוד קשה, להגשים את עצמך. החבר שלך לא כזה.
אני מבינה שאת אוהבת אותו וחושבת על עתיד משותף. לא אגיד לך מה לעשות ולא אשפוט אותך; זה כל כך אינדיבידואלי. יש נשים שבשם האהבה יסכימו לפרנס את בני זוגן, ואפילו לסלוח להם על עצלות מסוימת. זכותן. אבל חשוב להיות מודעים למצב.
את צריכה לדעת לקראת מה את הולכת, ולקחת בחשבון שלפחות מבחינה כלכלית – בן זוגך אינו שותף לסמוך עליו. האם את מוכנה לזה?
ושאלה פרקטית חשובה לא פחות: האם ההורים שלך יוכלו לתמוך בכם תמיד? עכשיו את אולי לא מרגישה את לחצי הפרנסה, אבל אם תישארו יחד, מתישהו ייכנסו לתמונה ילדים ומשכנתה ועוד חשבונות שצריך לשלם; בלי תמיכה, לא תוכלי לעמוד בזה לבדך, יקירתי.
את יכולה כמובן לדבר איתו על זה, להגיד לו שהאדישות שלו מפריעה לך, לשאול אותו מה הוא מתכוון לעשות כדי למצוא עבודה, אפילו לנסות לעזור. אבל אני חוזרת ואומרת: אנשים לא משתנים. כדי לחיות טוב עם בחור עצלן, את צריכה להיות סופר חרוצה. תשקלי היטב האם זה מתאים לך.
לא שאלו אותי אבל בא לי לענות
שוב הגיע הקיץ, ושוב כולם רוצים צדק חברתי. האמת, מתאים לי. חשבתי, למשל, שאולי לומדי תורה שלא עובדים ולא עושים צבא – ייקחו סוף סוף דוגמה מאלה שהשכילו גם ללמוד, גם לעבוד וגם לשרת בצה"ל. אהממ, נסחפתי?
טוב, מההתחלה: חשבתי שלומדי התורה, אולי, אם אפשר, לפחות יעריכו את אלה שגם לומדים, גם עובדים וגם משרתים. אה? לא ריאלי, אתם אומרים?
אוקיי, ניסיון אחרון: אולי לומדי התורה שחלקם באמת לומד וחלקם האחר עושה כסף שחור כמשגיחי כשרות בבתי מלון הכל כלול – לפחות לא יקללו למוות את אלה שמג'נגלים בהצלחה בין לימוד תורה לפרנסה לתרומה לחברה? יש מצב?
כי למען האמת, אני לא זקוקה להערכתם של רבני ש"ס כמו שעצוב לי על כך שהם מאחלים לי למות רק משום שאינני מזרחית מהשכבות החלשות.
אחרי הפנינים שפיזר הרב עובדיה יוסף על הדתיים הלאומיים ועל הרב דוד סתיו - הגיע תורו של חבר מועצת חכמי התורה של ש"ס, הרב שלום כהן, לנבל את הפה על חשבון ציבור הכיפות הסרוגות.
השיעורים שמקיימים רבני המפלגה מדי מוצ"ש כבר הפכו לסטנד אפ לכל דבר, וגם הפעם התגלגל הקהל מצחוק: בדרשה שנשא הרב כהן בנוכחות הרב עובדיה יוסף, כינה את הדתיים-הלאומיים בשם "עמלק". מדובר בכינוי מהתנ"ך לעם שיש למחות מעל פני האדמה - אותו ואת זרעו. כן, עד כדי כך רבה השנאה.
בפייסבוק כבר עושים מזה מטעמים; יש דתיים שהעלו תמונת פרופיל של כיפה ועליה הכיתוב: "אני עמלקי גאה"; אמש נולד גם דף חדש: עמלקים מצייצים, שמרכז סטטוסים בנושא.
לא יודעת, אני דווקא מוותרת על החגיגה. למה לי לאמץ כינוי גנאי כה קשה? לא מאחלת מוות לאף אחד, וגם לא רוצה שיאחלו לי, תודה.
מדוע רבני ש"ס מקללים ללא הרף? ובכן, אתם יודעים: פשוט כי הם יכולים. הם נוהגים כך כבר שנים, איש לא מזדעזע, ואפילו קמפיין השנאה שהריצו בתקופת הבחירות עבר בשקט יחסי.
ובכל זאת, לשמוע רב מגדף זה קצת כמו לראות ליצן עצוב; פעם או פעמיים זה עוד איכשהו אנושי, נניח, אבל כשהדבר חוזר על עצמו שוב ושוב - סימן שאתה לא במקצוע הנכון, חבוב.
אז תעשו לי טובה, ליצני ש"ס, בפעם הבאה כשאתם פותחים את הקרקס שלכם להופעות - לפחות תזדכו על הכיפה והציצית לפני. אף אדום וכובע נצנצים עם שפיץ - יהלמו אתכם יותר.
העצות במדור אינן מהוות תחליף לייעוץ פסיכולוגי, רפואי, פסיכיאטרי או אחר. אבל הן בחינם. אז כדאי לכם
