הורים וילד במיטה (צילום: אימג'בנק / Thinkstock)
"להתגרש או לעשות ילד שני?"|צילום: אימג'בנק / Thinkstock

אנשים בינוניים וסבירים - איזה עמוד פייסבוק מעולה. אתמול גיליתי אותו, ומיד צללתי לעולם שלם של סטטוסים כמו: "בוקר"; "אני אגיד לך יותר מזה"; "זה לא החום, זו הלחות"; "תזכורת לגלולה".
רק חבל שתמונת הפרופיל היא של אבי קושניר, אותי זה לא כל כך מצחיק. מי שמכיר אותו רק מ"רוקדים עם כוכבים" - חבל מאוד, ומי שראה אותו בתיאטרון, יודע שהוא הכל חוץ מבינוני וסביר. אבי קושניר הוא מגדולי שחקני התיאטרון בארץ, נקודה. אני אגיד לכם יותר מזה: "להציל את איש המערות" שלו - אחת ההצגות הטובות שעלו כאן אי פעם; אם עדיין לא ראיתם - אל תפספסו.

אוקיי, מה היום במדור? אחרי שאתמול טיפלנו באמא ביישנית שלא מצליחה לשמור על האינטרסים של בנה הפעוט בגינה – היום יש לנו אישה שמתלבטת אם להתגרש או לעשות ילד שני; בחורה שנבגדה בעבר וסובלת מחרדת נטישה; ונודניקים שדוחפים את ה"צביון החילוני" שלהם לכל חור, גם במקומות שבהם מה קשורה כפייה דתית בכלל?

זקוקים לייעוץ? שלחו לי שאלות.

היי אורית,

אני בת 31, נשואה עם ילד בן שלוש. התחתנו כי נכנסתי להריון, אחרת לא הייתי מתחתנת איתו, למרות שאני אוהבת אותו כבן אדם. אני יודעת שהנישואים שלי – זה לא זה. בשנתיים האחרונות אני שוקלת להתגרש אבל אני לא רוצה שהילד שלי יהיה לבד בעולם, בהנחה שלא אמצא זוגיות יציבה בשנים הקרובות. הייתי רוצה ללדת לו אח, ואז להתגרש. בעלי מאוד רוצה עוד ילד כך שאפילו לא אצטרך לשכנע אותו... השאלה היא האם כדאי לי לעשות את זה, או שעדיף להתגרש?
תודה, המתלבטת

מתלבטת יקרה,

וואו! שאפו על הכנות. לפחות את לא מאלה שרוצים להביא עוד ילד במחשבה שתינוק חדש מקרב בין בני זוג ותורם לקשר; איזו קלישאה מוטעית ואכזרית.

אז את אומרת שהגירושים הם רק עניין של זמן, והשאלה היא האם הנישואים שלכם יסתיימו אחרי ילד אחד, או אחרי שניים. אוקיי. תשמעי, על פניו, השיקול שלך נכון והגיוני: אם אין לך בעיות כלכליות ואת חושבת שתוכלי לגדל שני ילדים כגרושה, הייתי אומרת לך ללכת על זה. הרי באמת אי אפשר לדעת מה יהיה, ואם עכשיו את יכולה להבטיח לבן שלך אח - אז למה לא? ככה גם לא תהיי לחוצה על זוגיות חדשה רק בשביל עוד ילד.

אבל יש כאן מישהו שאת לא חושבת עליו בכלל: מה עם בעלך, סליחה? איפה הוא בסיפור הזה? האם גם הוא מרגיש כמוך? האם הוא מודע לתחושות שלך, יודע שהקשר שלכם על סף פירוק? לא כתבת עליו מילה אחת, נשמע שהוא לא מעניין אותך בכלל.
את חושבת על עצמך ועל הבן שלך, ובן הזוג הוא מבחינתך ספק זרע; נוכח-נפקד בלי תחושות, רצונות, חלומות.
גם לו יש רגשות, את יודעת. הוא חייב לדעת מה קורה, את לא יכולה לשחק בחיים שלו ככה ולקבל בשבילו החלטות גורליות כאלה. זה לא פייר.

אני במקומך הייתי מסבירה לו את המצב בפתיחות; תגידי לו שאת אוהבת אותו כבן אדם אבל לא טוב לך בנישואים האלה, ומה דעתו על ילד נוסף, ופרידה בהמשך.
תסבירי לו את ההיגיון שבלהביא אח לבן יחיד, ותקווי שיסכים איתך. אם כן – תרוויחי מכל הכיוונים: גם תהיי הוגנת כלפיו, וגם תקבלי מה שרצית.
אבל כמובן שאת צריכה לקחת בחשבון גם את האפשרות שהוא יסרב. ומה אז? כלום. פשוט תתגרשו ותמשיכי הלאה. את צעירה ונשמע שאת יודעת מה את רוצה; רוב הסיכויים שפרק ב' שלך יהיה מוצלח בהרבה.

אגב, אני במקומך הייתי מתגרשת מיד, פשוט כי לא הייתי יכולה לעבור הריון בידיעה שהזוגיות שלי בעצם כבר הסתיימה. אבל זה כל כך אינדיבידואלי. בהצלחה, יקירתי. רק תהיי ישרה והוגנת, והחיים יחייכו אלייך.


היי אורית,

אני מרגישה שקשה לי לתת אמון בבן הזוג שלי. הקשר הרציני הראשון שלי שנמשך ארבע שנים והייתה בו אהבה גדולה מאוד - נגמר בצורה הכי מכוערת שאפשר. הבחור בגד בי. הפרידה הייתה לפני למעלה משנה ואפשר להגיד שעברתי הלאה אבל אני מרגישה שאני כבר לא יכולה לתת את האמון שלי במאה אחוז באנשים.
אני יוצאת מזה כעשרה חודשים עם בחור מקסים ואנחנו מאוד אוהבים זה את זו אבל אני תמיד חושבת שבכל רגע הוא עלול לעזוב אותי באופן מפתיע (כמו שכבר קרה לי) ועלול גם לבגוד בי.
חבר שלי מאוד אוהב אותי ורואה עתיד משותף בשבילנו, ואילו אני משקשקת מפחד מהמחשבה על למשל לעבור לגור ביחד כי איבדתי את היכולת להסתכל כל כך קדימה בקשר. מה לעשות?
מודאגת

מודאגת יקרה,

לבי איתך, בגידה זה דבר נורא ואיום! אחרי שמישהו רימה אותך ככה, ברור שייקח לך זמן להרים ראש.
אבל! לפני שנה סיימת זוגיות בת ארבע שנים, ועכשיו יש לך קשר חדש בן עשרה חודשים; כלומר, חודשיים אחרי הפרידה התחלת לצאת עם בחור חדש. נו, אז איך תוכלי לתת בו אמון? עוד לא הספקת לעכל את הבגידה - שלא לדבר על להתגבר עליה – וכבר נשאבת לזוגיות חדשה.

את יודעת, תמיד אחרי פרידה לוקח זמן להתאושש. אין פה קיצורי דרך; צריך לעכל את הדברים, קצת לשכוח, הרבה לחשוב. קל וחומר כשהקשר מסתיים בנסיבות כאלה, בבום כזה שמוריד אותך לקרשים.
אני לא יודעת למה מיהרת כל כך להיכנס למערכת יחסים חדשה; אולי את מאלה שלא מסוגלות להיות לבד, אולי זו הייתה הדרך שלך להרים את המוראל ולשקם את האגו שנפגע, ואולי פשוט התמזל מזלך לפגוש מישהו שלא רצית לפספס; כך או כך, הבחור ההוא שפגע בך מלווה אותך עכשיו כמו צל.

אז קודם כל - תקבלי את עצמך. תביני שאחרי מה שעברת, החרדות שלך הן הדבר הכי טבעי בעולם. אבל עכשיו את בזוגיות חדשה, והשאלה היא איך לטפח אותה ולהאמין בה, אחרי שהקודמת התרסקה.

האם בן הזוג שלך יודע על ההיסטוריה שלך? אני מקווה שכן. אם תשתפי אותו בחוסר הביטחון שלך, אולי הוא יוכל לעודד אותך ולעזור לך להאמין שוב. מצד שני, שימי לב למינונים - אל תנג'סי לו בלי סוף ותפילי עליו כל הזמן את חובת ההוכחה; זו לא אשמתו שנבגדת.

תראי, אני לא יודעת אם אפשר באמת למחוק בגידה. אני חושבת שאיפשהו זו צלקת לכל החיים, רק שעם הזמן היא הופכת קטנה יותר ויותר.
במקרה הזה, אני באמת מאמינה שהזמן הוא הרופא הכי טוב שיש; ככל שחולפים הימים, כך זיכרון הבגידה הולך ודוהה, ומצד שני את מכירה אנשים טובים שמחזירים לך את האמון בבני אדם. תזכרי מה היה מצבך חודש אחרי הפרידה, ותראי איך את עכשיו. זה רק יילך וישתפר!

ועוד דבר: חרדת נטישה היא דבר נורמלי במערכת יחסים; את אוהבת מישהו, טבעי שתחששי שיעזוב. אבל אסור שהחרדה הזו תנהל אותך! אל תהרסי לעצמך את הקשר הנוכחי רק בגלל שהחבר הקודם שלך היה כלב.
אני מציעה לך לפנות לעזרה מקצועית. כי את עדיין שם, עם ההוא שרימה אותך, ואת חייבת לקבל כלים איך להתאושש.

שורה תחתונה - תזכירי לעצמך כל הזמן שיש גם בחורים טובים בעולם הזה, כמו החבר הנוכחי שלך. ושבסך הכל, היה לך מזל גדול לגלות את הבגידה לפני שמיסדתם את היחסים. בהצלחה!

לא שאלו אותי אבל בא לי לענות

מה יהיה עם נודניקים מקצועיים שמתחרמנים מכפייה דתית?

ערימה של כיפות סרוגות (צילום: עודד קרני)
למה לדחוף כפייה דתית לכל חור?|צילום: עודד קרני

בגדול, עסקים שפתוחים בשבת מעניינים לי את הביצית השמאלית והשחלה הימנית. למי אכפת מה אנשים עושים בסופי שבוע? מי שרוצה לעבוד, שיעבוד; מי שרוצה לקנות, שיקנה; בתור שומרת שבת, מעולם לא דחפתי את האף לשבתות של אחרים.
אבל מטריפים אותי כל אותם חילונים אדוקים, שמנצלים את ההזדמנות למחות על כפייה דתית למרות שברור לכולם שזה ממש לא הסיפור.

המלחמה הנוכחית לא שייכת בכלל לדתיים, אלא לבעלי העסקים הקטנים שקורסים מול הרשתות הגדולות. בעלי החנויות דורשים, ובצדק, לאלץ גם את הרשתות לסגור בסופי שבוע; אם כבר אין להם סיכוי לתת פייט לגודל ולמחירים, לפחות שלמראית עין תהיה תחרות הוגנת.
אפשר להסכים איתם ואפשר לא, אבל מה שאי אפשר לעשות זה להסית את הדיון למחוזות של שנאה במסווה של ליברליות.

החילונים שנדלקים עכשיו וקוראים לכולם "להילחם על הצביון החילוני של המדינה הזאת" – הם בדיוק אלה שבפסח קורעים בכוונה את הניילונים ממדפי החמץ בסופר כי היה להם קשה לקנות פתיתים שבוע קודם; וכשהם שומעים שברחוב הסמוך מתקיימת הכנסת ספר תורה – הם זועמים בפייסבוק: "תסתמו כבר, חלאות".

החילונים האלה חושבים שהשמש זורחת להם מהתחת והגלובוס כולו עוסק בשאלה האם יוכלו לקנות ניירות גלגול בשישי בערב, אבל צאו מהסרט חבר'ה; באמת שאתם לא כאלה מעניינים. לרוב הדתיים לא אכפת איך אתם מבלים בשבתות, ולכן המלחמה הדווקאית שלכם ילדותית ומצחיקה.

הנפגעים היחידים מהקמפיין שלכם הם בעלי עסקים חילונים שרוצים לנוח בשבת, תארו לעצמכם!
אז מה יקרה, באמת, אם תתארגנו על בירות וסיגריות בחמישי? או בשישי בבוקר? זה באמת כל כך קריטי, אם הסופר ממול יהיה פתוח בשבת או לא? או שאתם פשוט רוצים לעשות דווקא ולהראות מי שולט פה במדינה הזאת, כי מרוב שאתם נאורים וליברלים - אתם לא מסוגלים לגלות אמפתיה לשום דבר שאיננו אתם?

מה שמצחיק, שאתם מטיפים נגד כפייה דתית, בזמן שאתם בעצמכם מנסים לכפות את תפיסתם החילונית בכל מקום; הרי היכן שיש חילוקי דעות, בסוף צד אחד יהיה חייב לוותר. אתם פשוט רוצים שיהיו אלה הדתיים שייכנעו. בסדר, זכותכם. אבל את המלחמה הזאת תשמרו להזדמנות אחרת. עכשיו לא מדברים עליכם אלא על האזרח הקטן שרוצה להתפרנס בכבוד.

החיים קשים? כתבו שאלות לאורית

העצות במדור אינן תחליף לייעוץ פסיכולוגי, פסיכיאטרי, רפואי או אחר. אבל הן בחינם. אז כדאי לכם