פליז תפסיקו להעלות לפייסבוק תמונות של צ'יפס סלק, שיפודי קישואים, פירה כרובית וסטייק פטריות! ארוחות צמחוניות יצירתיות זה קונספט כל כך לא אמין, מעדיפה כבר שתצטלמו עם הטופו שלכם. בסדר? תודה.
אז אחרי שאתמול טיפלנו בחוזר בתשובה שתוהה איך לא לפרק את המשפחה, היום נארח במדור תלמידה מצטיינת בת 16 שהחברים נזכרים בה רק לפני מבחנים; בחורה שלא שוכחת את החבר מהצבא; ועיר ללא הפסקה שהיא אמנם סקסית, אבל נו, מה חוץ מזה?
זה המקום להזכיר שבמדור הזה אני מייעצת בשלל נושאים - לא כמומחית אלא כחברה טובה. ושיהיה ברור שאני חושבת על כל שאלה ברצינות ובתשומת לב, וגם אם התשובות מנוסחות עם חיוך - אתם נורא נוגעים ללבי ואני ממש רוצה לעזור. אז תשלחו לי שאלות.
ועכשיו נתחיל.
היי אורית,
האמת היא שאני לא חושבת שמישהו יכול לעזור לי, אבל ננסה: אני בת 27, נראית טוב, יש לי עבודה שווה, הכל טוב חוץ מזה שבזוגיות אני לא מוצאת את עצמי. במהלך השנים יצאתי עם הרבה בחורים, כולל קשרים ארוכים (הכי ארוך נמשך כשנתיים), אבל הבעיה הרצינית שלי היא שכל פעם כשמסתיים קשר, אני חושבת על הבחור היחיד שנראה לי שאהבתי.
הכרתי אותו בגיל 19 בצבא אבל הוא היה מבוגר ממני בעשר שנים - עכשיו זה לא נראה לי הרבה אבל אז ההורים שלי מאוד התנגדו לקשר הזה. למרות שאהבנו מאוד, הם לא הפסיקו להציק וזה חלחל ליחסים ובסוף נפרדנו (ביוזמתי). אבל אני לא שכחתי אותו אף פעם. אמנם אני מרגישה את זה בעיקר בתקופות שאני לבד, אבל גם כשאני בזוגיות, איפשהו הוא אצלי כל הזמן. אני לא יודעת מה לעשות. כדאי לנסות ליצור איתו קשר? או אולי להמשיך לחכות לאחד? איך לשכוח אותו?
כבר הרבה זמן שאין כלום באופק, אני מיואשת.
ג'
ג' היקרה,
איך יהיה משהו באופק אם את כל כך תקועה בעבר, תגידי? את לא משחררת אותו, מה הפלא שאת לא מסוגלת להיקשר עד הסוף לאף אחד?
אבל שאלת כאן כל כך הרבה שאלות חשובות, אז בואי נענה עליהן אחת אחת.
האם כדאי לנסות ליצור איתו קשר? ברור! האמת היא שאני לא מבינה איך לא עשית את זה עד עכשיו. אמנם אני תמיד טוענת שנשים לא אמורות להתחיל עם גברים כי הם אלה שצריכים להתאמץ, אבל אם הוא עד כדי כך לא יוצא לך מהראש, למה את מחכה? צרי איתו קשר בפייסבוק לאלתר, ותגששי מה מצבו.
את אומרת שהוא מבוגר ממך בעשור; אולי הוא בכלל נשוי? אולי הוא לא חי בארץ? בתור התחלה תבררי מה שלומו, יכול להיות שהוא בכלל לא אופציה.
ואם הוא פנוי ובעניין - תחדשו את הקשר, ולו כדי לבדוק האם הוא באמת כה מושלם בשבילך כמו שאת חושבת, או שבמהלך השנים עשית לו כזאת אידיאליזציה, שלאף אחד אחר אין סיכוי מולו.
האם להמשיך לחכות לאחד? זאת תהייה מאוד רומנטית ומאוד מסוכנת, כי היא גורמת לך להאמין שאי שם בעולם, יש רק אדם אחד שמתאים לך. וזה לא ככה. אני אומרת: לכל סיר יש כמה מכסים, ואם התמזל מזלך - את תמצאי אחד מהם.
בכל מקרה, נשמע שכרגע את כל כך נעולה על ההוא מהצבא, שגם אם יופיע מולך עכשיו אביר עם צי של סוסים לבנים – את לא תזהי אותו.
איך לשכוח אותו? תשמעי, אומרים שהזמן מרפא, אבל את יודעת מה עוד הזמן יכול לעשות? לגרום לנו להתגעגע למשהו שבזמן אמת לא היה כה מופלא, אחרי הכל. יכול להיות שזה מה שקורה לך עכשיו. אל תשכחי שבסופו של דבר - החלטת לעזוב אותו, זוכרת? לא משנה מה ההורים אמרו - ההחלטה הייתה שלך.
אני אסכם: את חייבת לשים את הסיפור הזה מאחורייך איכשהו; אם הוא פנוי ומעוניין – תצאו ותראו מה קורה. אם הוא לא פנוי – תדעי שאין לכם סיכוי, ותפנימי את העובדה הזאת. את לא חייבת לשכוח אותו, אגב. את יכולה גם פשוט ללמוד לחיות עם זה.
העיקר - תשתחררי מהעבר שלך כבר; מה שהיה היה, ולא ניתן לשינוי, אבל העתיד שלך – כולו לפנייך. אז יאללה, להסתער!
היי אורית,
אני בת 16 ובדיוק סיימתי כיתה י'. אני נחשבת סוג של "החכמה של הכיתה" ואין לי הרבה חברים קרובים. רוב האנשים שאני מסתדרת איתם נזכרים בי לפני מבחן או בגרות חשובה ושוכחים ממני עד הפעם הבאה שהם צריכים משהו.
יש לי תעודה מעולה ואני מרגישה שזה הורס לי את החיים, אני יושבת בדיוק על המשבצת של החננה הכיתתית ולאף אחד לא אכפת ממני באמת, עד שמישהו צריך עזרה בלימודים. אפילו מעט החברים שיש לי - אני מרגישה שלא ממש אוהבים אותי, וכל פעם כשהם נפגשים או הולכים לסרט ביחד, הם אומרים שהם ניסו להתקשר ולא הצליחו. אני שונאת את הלבד הזה, מה לעשות?
ק'
תיכוניסטית יקרה,
את ממש מותק, שתדעי לך! השאלה שלך עושה לי חשק לפתוח קורס העצמה לתיכוניסטים, כזה שיעזור לתלמידים מצטיינים לסיים תיכון עם האף למעלה במקום עם הזנב בין הרגליים!
מתוקה שלי, את חכמה ויש לך ציונים מעולים – זה ממש לא הורס לך את החיים, רק להפך.
מה יישאר לך מהתיכון אם לא הציונים? כלומר, גם חברים זה חשוב מאוד ואליהם נגיע מיד – אבל בטווח הארוך, תעודת הצטיינות תקדם אותך בחיים הרבה יותר מאשר חבר חייל וג'ינס עדכני – תזכרי את זה בכל פעם שאת מקנאה קצת במלכת הכיתה, בסדר?
עכשיו תראי, בחיים כל אחד משחק עם הקלפים שיש לו; הליצן של הכיתה מנצל את ההומור, הספורטאי המצטיין פורח בשיעורי התעמלות ובתחרויות, היפה של השכבה מרגישה בעננים בעיקר במסיבות ובחברת בנים; ואת, החנונית, מבוקשת לפני מבחנים. זה די נורמלי, כשחושבים על זה. עכשיו השאלה היא איך לגרום לך להיות פופולרית גם בלי קשר.
אז בואי נדבר פרקטי: קודם כל, אל תפסיקי ללמוד ולהצטיין, זה הכי חשוב. וגם תמשיכי לעזור, אבל זכותך לבחור למי; אם יש מישהו שממש לא שם עלייך שנייה אחרי הבגרות, את יכולה לסרב לו בפעם הבאה.
אלא אם את ממש מחבבת אותו, ואז אולי תגידי לו פשוט ולעניין - "למה אתה שם עליי רק כשיש בגרויות, ומיד אחר כך שוכח ממני? זה פוגע, שתדע, אני מעניינת גם בלי קשר לבגרות בלשון".
עכשיו בואי נחשוב איך את יכולה לקרב אלייך חברים: האם יש בכיתה מישהי שאת מתחברת אליה במיוחד? את יודעת, לא כולם מרגישים נוח בחברת המון אנשים, יש כאלה שטובים יותר בחברויות של אחד על אחד; אולי תנסי להתקרב למישהי שאת אוהבת? תזמיני אותה אלייך או לבילוי כלשהו?
דבר שני: החיים שלך לא חייבים לכלול רק לימודים, מה עם שעות אחר הצהריים? מה עם חוג, תנועת נוער, עבודה בחופש? תמצאי אפיק נוסף להשקיע בו – כך תהיה לך הזדמנות להעשיר גם את עצמך וגם את חיי החברה.
את יכולה גם לטפח תחביב שיקפיץ את מד הפופולריות שלך: אם את יודעת לזוז, למשל, לכי ללמוד לרקוד. אם יש לך כשרון משחק, לכי לחוג דרמה ותבקשי לארגן הצגות או מסיבות בבית הספר.
עכשיו, את אומרת שלא מזמינים אותך לבילויים; אולי תזמי את הבילויים בעצמך? אם את חוששת להידחות, תדליקי איזו חברה על סרט או מועדון או אפילו מסיבה קטנה אצלך בבית; היא תוכל לעזור בארגון וגם בהזמנות.
יקירתי, הכל מתחיל ונגמר בביטחון עצמי: כל יום תסתכלי על עצמך במראה ותאמיני שאת שווה! ואז גם אחרים יאמינו! את חכמה, את מצליחה בלימודים, את טובת לב, את תוכלי להיות מה שרק תרצי, ובעתיד כל הדלתות ייפתחו בפנייך! תשנני את זה, טוב?
ומה שלא יהיה, תזכרי שהתקופה הזו לא תימשך לנצח. ימי התיכון חולפים, ואנשים צומחים להיות מי שהם. את תופתעי לגלות איך בסופו של דבר, אין בהכרח קשר בין התדמית לבין המהות; מלכת הכיתה שכל הבנים תמיד רדפו אחריה - יכולה להיות רווקה ערירית בת 50; הספורטאי המהולל עלול לגמור כפקיד בנק שמן; ודווקא החנונית הכי מרובעת בכיתה – עוד תהיה הסטודנטית הכי מחוזרת בטכניון :)
בהצלחה, יפתי.
לא שאלו אותי אבל בא לי לענות
מה יש לתל אביב למכור חוץ מסקס?
לא תמיד תיעבתי את תל אביב; פעם הייתי דווקא מטורפת עליה. ים, מסעדות, טיולים בדיזנגוף ושעות סבא וסבתא יקרות - בתור בת להורים תל אביביים, לקחתי ממנה כל מה שאפשר. אבל היום? אפילו מעצב השיער ההורס בתבל לא ישכנע אותי להתקרב.
ובכל זאת, כשראיתי את הקמפיין החדש שמשווק אותה לעולם – בהחלט לא שמחתי לאידה.
"המרכז לקידום נושאים ישראלים ויהודים בקנדה" שחתום עליו, מציג גבר ואישה משתגלים במקלחת פלוס פסקול של סרט פורנו, כשתחת הלוגו "הגודל לא קובע" – משווקת תל אביב הקטנה כעיר החטאים האולטימטיבית; ארוטיקה זולה וזמינה להמונים.
מדובר במסע שיווק מביך שלא סובל מעודף קריאייטיב, שלא לדבר על החד צדדיות הצורמת; למה להתרכז רק בסקס? מה עם תיאטראות, מוזיאונים, שמלות כלה?
אבל מה שהכי מבאס בקמפיין הזה, זה העובדה שבתוך כל הטמטום - יש גרעין של אמת.
כי לי תל אביב כבר מזמן לא מתחרזת עם משפחה, ואני לא היחידה; המון זוגות נשואים והורים עוזבים אותה בשנים האחרונות, בעיקר מסיבות כלכליות; אי אפשר לגדל ילדים בתל אביב, קודם כל כי אי אפשר לקנות דירה מרווחת בתל אביב, וגם כי אין מצב להשיג מטפלת טובה שלא דורשת שכר ותנאים של מזכירת מנכ"ל בחברה בינונית. וזה עוד לפני שדיברנו על חניה לכלי רכב שאינו קורקינט חשמלי.
מה יש לעיר-ללא-הפסקה להציע היום חוץ מפיק אפ ברים? ליינים של מסיבות ומין מזדמן זה נחמד, אבל מה עוד? עבור רווקים היא גן עדן של אפשרויות, אבל כשהסטוץ הופך לזוגיות ממוסדת – עוברים לגבעתיים.
ולכן הקמפיין הזה גורם לי בעיקר להתגעגע לתל אביב הכיפית של פעם; לעיר המשפחתית, הנקייה, הידידותית והמיוחדת כל כך. כמה עצוב שכל מה שנשאר ממנה, זה גניחות במקלחת.
החיים קשים? כתבו שאלות לאורית
העצות במדור אינן תחליף לייעוץ פסיכולוגי, פסיכיאטרי, רפואי או אחר. אבל הן בחינם. אז כדאי לכם