בסוף השבוע האחרון שודרה בחדשות 2 כתבה מטרידה של דפנה ליאל, שדנה בהפרעת אכילה חדשה: בנות צעירות שמפחדות לאכול בציבור, עד כדי כך שלפעמים הן אוכלות בהיחבא שירותים.
זה לא סוד שמודל היופי המעוות והבלתי אפשרי שקורץ לכולנו מכל פינה במרחב הציבורי גורר אחריו שובל ארוך של נשים וגברים – לרוב בגילאי העשרה ושנות העשרים המוקדמות לחייהם – שניזוקים מהדימויים האלו, פיזית ונפשית. על אנורקסיה ובולמיה כולנו שמענו, אבל הנה מגיע דור חדש ומוכיח לנו שעוד לא ראינו כלום.
אתגר ההמבורגר: לתקוע מול המצלמה
הכתבה הזו זעזעה לא רק אותי, אלא את הרשת הישראלית: גולשת בשם קים ישורון החליטה לעשות מעשה והעלתה תמונה שלה אוכלת המבורגר. "הכתבה הראתה נערות שאוכלות בשירותים מהבושה, ילדה בת 8 ששונאת לעשות קניות כי 'יש לה ידיים שמנות' ונערים שמגעיל אותם לראות בנות אוכלות המבורגר", היא כתבה בפוסט שהפך לויראלי גם בעמוד של סטטוסים מצייצים, "אז הצטלמתי אוכלת המבורגר ואתגרתי שתי חברות לעשות אותו הדבר". זה עבד: מאז ועד עכשיו, בנות מכל רחבי הארץ מעלות תמונות שלהן אוכלות מאכלים "משמינים" בהנאה, דרך קטנה למחות על עיוות עצום.
"אני ממש אוהב לראות אותך אוכלת"
כל אדם עובר לאורך חייו רגעים מסוימים שמשנים לו את התודעה ואת החיים. שניים מהם עולים לי לראש בהקשר של הפרעת דימוי הגוף הקולקטיבית שכולנו סובלות ממנה: הראשון קרה בגיל 21, כשבן הזוג לשעבר ואני ישבנו במסעדה. הייתי רעבה ולכן הסתערתי על המנה שלי בתאווה, כשלפתע הרמתי עיניים וקלטתי שהוא בהה בי במבט אוהב כל העת. "מה?", שאלתי אותו, "מה יש? למה אתה בוהה בי?". "אני ממש אוהב לראות אותך אוכלת", הוא ענה, בתשובה שעד היום מטלטלת אותי – במובן החיובי של המילה. זה היה מין רגע כזה, שבו נפלו המסכים, רגע שבו כל השקרים שדחפו לי לגרון כל השנים האלו חדלו מלהתקיים. הנה הוא, בחור יפה, חכם, מוצלח ונפלא, יושב מולי ואומר שהאכילה שלי, לא רק שאינה מגעילה אותו, אלא להיפך, היא יפה בעיניו. בריאה. משמחת.
היום אני אוכלת בציבור כל מה שבא לי. אם מישהו נגעל מזה – הוא מזמן להסתכל לצד השני ואני מזמינה אתכן, קוראות יקרות, לאמץ את הגישה המשחררת הזו גם. אוכל, לא רק שהוא דלק הכרחי, אלא הוא אחת ההנאות הגדולות ביותר בחיים ותסלחו לי, אבל חיים בהם אני לא יכולה להתענג על קרם ברולה, מאפה מהביל שיצא מהתנור או סתם קוביית שוקולד כשבא לי, מבחינתי הם לא חיים.