יש בישראל קבוצת תיאטרון קטנה של 11 שחקנים חירשים עיוורים. ההצגה "לא על הלחם לבדו" היא הצצה אותנטית נדירה לעולמם המנותק.
כמעט לא היה לי מקום ישיבה. האולם היה פשוט מפוצץ ונויה ממרכז "נא לגעת" נאלצה להוסיף כיסאות מבחוץ. איזה מזל שיש לי כיסא מהבית. מניסיוני, מומלץ להתקשר מראש. השחקנים היו על הבמה עוד לפני שההצגה התחילה. בינם לבין הקהל שהחל למלא את האולם הפריד מסך שחור, שקוף למחצה. "מה זה אומר?" חשבתי לעצמי "מה מנסים להגיד לנו בזה?". אולי משהו על תחושתם כנוכחים-נפקדים, נמצאים-ולא-נמצאים, בעולם האמתי שמחוץ לבמה, אולי הם מנסים לומר שכמו בתיאטרון כך גם בחיים, כל אחד מאתנו יותר מדי עסוק בלתפוס את הכיסא שלו בעולם, עד שאנחנו לא מבחינים באלה שלא זכו עד עכשיו לקבל את מקומם הראוי.
לגעת באמת באנשים
רק שניים מתוכם סיגלו לעצמם יכולת דיבור, בזכות זה שהם קצת שומעים. אלה שיכולים לדבר, מסרו לקהל את מה שאמרו אחרים בשפת סימנים, ומכיוון שגם יכולת הדיבור של המסוגלים לא תמיד ברורה, מלווה ההצגה בכתוביות המוקרנות על מסך. בנוסף, עמדו מתורגמנים בקצות הבמה לאורך כל ההצגה. הם תירגמו לשפת סימנים את השחקנים המדברים וכששחקן חירש אילם ניצב לבדו על הבמה, היו המתורגמנים הופכים את סימניו לכדי דיבור. לכל שחקן מוצמד מלווה שומע שאמור לגעת בכתפו של השחקן, לסמן לו כניסות ויציאות מהבמה וכן מקום עמידה מדויק בתחילת כל סצנה. מהרגע שהשחקן במקום, נעלם המתנדב מאחורי הקלעים.
המגע הוא כל עולמם. כדי להעביר את המרכזיות של המגע בעולם כזה, נרקמים כל היחסים שבין הדמויות, ובינם לבין הקהל תוך כדי לישת בצק ואפיית לחם. מגע הוא סוג של אמת. אי אפשר להטעות בו כמו שאפשר להתחבא מאחורי מילים שלא אומרות כלום. המגע מעביר, לא תמיד באופן מודע, בדיוק את מה שהלב מרגיש. בלי להתבלבל, בלי להתפתל ובעיקר בלי להתיפייף.
אנשים שאמת המגע היא כמעט השפה היחידה שהם מכירים, בהכרח יעברו את הרגש בלי פילטרים, בלי חסימות. הבדידות הנוראית, ההסתגרות הכפויה עם המחשבות שרצות סביב עצמן בלופ בלתי נגמר, ובעיקר הכמיהה הכל כך אנושית לקרבה, להתקבלות, לאהבה. "כי לא על הלחם לבדו אנחנו חיים", וכשהלחם שנאפה במהלך ההצגה יוצא מהתנורים והקהל מוזמן לעלות, אתה מרגיש בטעם שלו כמה עצומה האהבה שיש לאנשים האלה לתת וכמה היא מחכה להתפרץ החוצה. איזה טעים! איפה עוד תמצאו לחמנייה שעבדו עליה בסבלנות במשך שעה וחצי והיא מוגשת לכם ישר מהתנור, מלוחה במידה הנכונה? נהייתי ממש רעב.
לאכול בלי עיניים
אז חתמתי את המסע המאלף במסעדת "בלאק אאוט" הסמוכה לאולם התיאטרון: גם כאן, כמו בתערוכת "דיאלוג בחשיכה", החושך בתוך המסעדה היה חושך מוחלט, חושך מצרים, לא חושך שהעיניים יכולות לסגל אליו אמצעים לראיית לילה. צריך לבחור את המנות לפני שנכנסים למסעדה ויש גם אפשרות לבקש מהמארחת מנת הפתעה בעיקריות (על בסיס דגים או צמחוני, המסעדה ללא בשר) וגם בקינוח. ביקשתי שיפתיעו אותו במנה העיקרית ולורנה בחרה אטריות. לקינוח בחרנו מוס שוקולד וגלידת וניל. הובלתי למקומי על ידי מלצרית עיוורת, שבאופן קצת אירוני קראו לה הילה. די מהר הבנתי שאם גם אני (ולא רק הבגדים שלי) רוצים ליהנות מהאוכל כדאי לשנות אסטרטגיה ולעבור לאכול רק עם הידיים, האמת זה כיף גדול.
תוך כדי הארוחה דיברתי קצת עם הילה שעזרה לי לנחש איזה סוג של דג אני אוכל ואילו מרכיבים נוספים יש במנה. הרגשתי ממש כאילו אני באמצע משימה "מאסטר שף". לא עניין אותי שנשפך עלי מיץ מלימון סחוט, הייתי עמוק באוכל ובשיחה עם הילה, שאותה שאלתי מה היא הייתה אומרת לרופא שדרדר את ראייתה לעיוורון מוחלט כתוצאה מטיפול כושל בסוכרת נעורים. "מאז שאני לא רואה - אני רואה אנשים יותר טוב. אני רואה מיהם באמת. יש דברים שהם לא אחיזת עיניים".