"לא אני", זאת בדרך כלל התשובה שלי, כששואלים אותי "מה הולך?". קוראים לי גיל גרינברג ונולדתי עם שיתוק מוחין. כבר בלידה שלי (המוקדמת מדי, חודש שביעי) הוכחתי חשיבה יצירתית וסיבכתי את עצמי עם חבל הטבור.
"שיתוק מוחין" ככה קוראים לזה בעברית. שם נוראי למגבלה שהיא הרבה פחות נוראית ממה שהיא נשמעת. אף פעם לא הבנתי איך מי שנתן את השם העברי ל-Cerebral Palsy, לא העלה בדעתו את ההקשר החברתי כלפי מי שהדביקו לו את הכינוי "משותק מוחין" כלומר "ההוא עם המוח הלא פעיל", "המפגר" לכאורה. האמת הרבה יותר אופטימית.
השפה מעצבת מציאות
השפה הרבה פעמים קובעת איך אנחנו מתייחסים למשהו. במיוחד אם זה משהו שאנחנו לא ממש מכירים. לכן למילים יש כוח וצריך לבחור אותם במדויק. מילים יכולות לקרב ומילים יכולות להרחיק. בזכותן יש לנו שליטה על מה שאנחנו חושבים על עצמנו ואולי גם קצת על מה חושבים עלינו אחרים. אם יכולתי לתת לכם עצה אחת, תחשבו על מה שאתם אומרים.
השבוע זרקתי את עצמי כמעט 20 שנה אחורה. חצר בית ספר. כיתה ז'. הפסקה. ילדים רצים. הרבה פחות אלימות. הרבה יותר כדורגל. במבט לאחור, מזמן משחקי האייפון לזמן המגרשים, אפשר לומר: היו אז הרבה פחות מסָכים והרבה יותר מגע.
אני בצד.
מתבונן בהם מתוך כיסא הגלגלים.
אני מסתכל עליהם אחרת. מסתכל עליהם כמו שמסתכלים על סרט ולא על אנשים קרובים באמת. לפני התלת-מימד, סרט היה משהו רחוק שאתה יכול להסתכל עליו אבל אתה לא באמת שייך לו. הריחוק הזה שכפיתי על עצמי, טשטש קצת את תחושות הקנאה. הזרות הגנה עלי. לא היה אז מישהו שיעיר אותי ויגיד "אחי, אתה חי בסרט". אז עוד לא המציאו את המשפט הזה. אבל אני ממש חייתי בסרט. זה היה סרט על החיים שלי, אלא שהרגשתי בתוכו כמו ניצב שלא קיבל טקסט וזה ביאס לי ת'צורה. הרגשתי שאני לא באמת שולט בשום דבר. בטח שלא הרגשתי אחד מהחבר'ה.
קראו לה ענבל. הנערה הראשונה שאהבתי. גאונה יפיפייה עם צוואר של ברבור ועיניים שמחות. עד היום אני לא מצליח להחליט אם זה מצחיק או עצוב שמכל הבנות בעולם, הנערה הראשונה שאהבתי הלכה דווקא לחוג בלט. הכי רחוק, הכי בלתי אפשרי מבחינתי ואולי אהבתי אותה דווקא בגלל זה.
היא ידעה מה אני מרגיש.
אמרתי לה את זה.
אומץ היא תכונה שלמרות הכל אף פעם לא הייתה חסרה לי. אבל היא לא שמה עלי בכלל. היה לי מאוד קשה. מרוב תסכול רציתי ללכת מכות, כמו שאני יודע שקורה היום הרבה אבל אני פשוט לא יכולתי להוציא על אחרים את העצבים. כולם היו גדולים יחסית אלי ופיזית הסתכלתי עליהם מלמטה. לא היה אף אחד שהייתי יכול עליו. הבנתי את זה וההבנה הזאת הפכה ליתרון כי במקום ללכת מכות פשוט התחלתי לכתוב.
בכתיבה אין מגבלה
לנייר אפשר להגיד את האמת על מה שלפעמים קשה לומר בקול רם: כתבתי שאני מקנא במי שיכול לרקוד. או בילדים שיכולים סתם ללכת לאן שהוא בכיף בעצמם או עם חברים בלי לשאול אף אחד. תדעו לכם שהדבר הזה, שבחיים שלכם נראה קטן ופשוט, הוא לא מובן מאליו לאנשים אחרים אם תבינו ותפנימו עד כמה אתם חופשיים באמת תהיו יותר מאושרים.
בכתיבה אפשר להתמכר לדמיון. יכולתי להיות מי שבא לי. שם לא הייתה לי כל מגבלה - ובמקום שבו אתה מרגיש חופשי שם אתה מתחיל לגלות מי אתה באמת. ומי שאנחנו באמת זה לא איך אנחנו נראים, לא כמה אנחנו "מקובלים" או כמה כסף יש לנו או להורים שלנו בבנק. מי שאנחנו זה מה שאנחנו מרגישים על עצמינו ועד כמה אנחנו תורמים לאנשים שסביבנו. בכל דרך שתרצו להעלות על הדעת. גם בכתיבה, שכמו שאמרתי בשבילי היא חופש, מאז ומתמיד.
אני כאן כדי להגיד לכם שלהיות על כסא גלגלים זה לא סוף העולם. הכרתי הרבה יותר מדי אנשים שלא יושבים על כסא גלגלים ומרגישים פחות פתוחים וחופשיים ממני, כי משהו בפנים, עמוק עמוק בנשמה מעכב אותם והם בטוחים שזו המציאות ושאין שום דבר שאפשר לעשות בקשר לזה. אין בעיה שאנחנו מתמודדים אתה שאין לה פתרון יצירתי. צריך רק כוח לחפש אותו ולהאמין כל הזמן במה שאמר ג'ון לנון, סולן להקת החיפושיות "אין בעיות רק פתרונות".
נולדתי עם שיתוק מוחין, אבל הייתי מהראשונים שהתנדבו לצה"ל כשהם על כיסא גלגלים (היום התרחבה מאוד שורת המתגייסים במצב זה וטוב שכך). אני גר בדירה משלי, יש לי תואר ראשון במדע המדינה וחינוך והכי מגניב שאני עובד כאן במאקווו (איפה אסי עזר כשצריך אותו) ויש לי זכות ענקית לכתוב כאן ולשתף אתכם.
אני אשמח לשתף אתכם במה שעובר עלי ביומיום. ועוד יותר אני אשמח שתשתפו במה שעובר עליכם. מה שמציק לכם ומה שמשמח. כי כולנו קצת דומים וכולנו קצת שונים. ולפעמים מה שנראה שונה לא שונה כל כך ומה שדומה בעצם קצת אחר ולאף אחד בעצם אין את כל התשובות. זה לא משנה. העיקר להקשיב אחד לשני, לא?