אל תהפכו את רצח רבין לשטח סטרילי. אל תהפכו את רצח רבין לשיעור עקר וא-פוליטי בסובלנות. אי אפשר לנתק את הרצח מהנסיבות הפוליטיות, מהתהליך המדיני ומההסתה הקשה שהוביל ראש האופוזיציה דאז נתניהו ושהכשירה את האווירה לרצח. השחיקה בזיכרון הקולקטיבי ניכרת כבר, כשהצפצוף על שלטון החוק ועל החלטות הממשלה מיתרגם לאלימות ול"תג מחיר" כאילו לגיטימי (כי הרי לכל דבר יש מחיר), וכל זה במקום לקרא לילד בשמו ולהגיד "טרור יהודי". חשוב במיוחד שנשים לב לזה, במיוחד נוכח ההכרעות הקשות שמחכות לנו בעניין המדינה הפלסטינית. אני לא ממש סומך על תושבי יצהר שיבחינו בין מחאה לגיטימית לפגיעה בחיי אדם.
יש מורשת לרבין, והיא קיימת בלב ובשכל הישר של כל מי שנתן לו מנדט לצאת לדרך שבסופה הוא נרצח. המורשת קיימת אצל אלו שמרגישים שיגאל עמיר ירה בכל מה שאנחנו מאמינים בו: הוא ירה בסיכוי להגיע לפתרון הסכסוך מתוך דיאלוג אמיתי שאינו אוסף פתרונות זמניים וחד צדדים, הוא ירה במדינת הרווחה שנעלמה מכאן יחד עם המנהיג שהזכיר לכולנו ש"אין חרפה גדולה יותר מחרפת רעב", הוא ירה במנהיג שהציב לעצמו רף מוסרי גבוה והתפטר בגלל חשבון דולרים של אשתו. בכך הפך אותנו עמיר לחברה הרבה פחות מרוסנת עם דור הנהגה צעיר שברובו המכריע לא דופק חשבון לכלום.
מה למדתי מרצח רבין
מה קרה לי בעקבות הרצח? בקיץ של גיל 16, בעיצומו של בלבול גיל ההתבגרות, הנחתי כיפה על ראשי. אולי חיפשתי מעין מושיע. אני זוכר את עצמי מגיע לבית הספר בבוקר יום ראשון 5.11 ומוריד אותה. לא הורדתי אותה מפני שחשבתי חלילה שיגאל עמיר מייצג את כל העולם הדתי. אבל הבנתי שאם כל אחד יכול לפתוח את התורה ולמצוא בה את הפסוק שמשרת את המטרות שלו, כפי שעשה עמיר לפני הרצח, אז כנראה שאת הקווים האדומים האמיתיים קובע כל אחד לעצמו. וזה כנראה לא קשור לאף ספר, אלא רק לשאלה איך אנחנו מגדירים לעצמנו את המוסר. חשוב שנטפח את המוסר. זה מה שלמדתי מרצח רבין. הכל בידי אדם. היחס והכבוד ההדדי בינינו לבין עצמינו וגם בינינו לעם אחר.
אחרי הרצח הצטרפתי ל"משמרות השלום והדמוקרטיה", קבוצה שהתאספה במקום הרצח מדי יום שישי כדי לשמור על גחלת ישראל יפה, לשיר שירים ישנים, ולחשוב יחד מה עושים מכאן. לאה רבין ז"ל הייתה מגיעה ויצרה קשר עמוק עם החברים. אני אישית הוזמנתי לביתה לא פעם ונכנסתי למה שנראה היה כמו מוזיאון הנצחה של ממש ליצחק, אהבת חייה. הקשר בינינו התהדק לאחר שביום השנה הראשון לרצח, בטקס שהתקיים לזכרו בהיכל התרבות בת"א ועמד בסימן "נוער הנרות", נשאתי הספד לזכרו של יצחק ברוח התנ"ך דווקא ובדגש על סיפור עקידת יצחק. לאה התרגשה מאוד מהנאום שבהמשך הוכנס לספר השירים הקטן (והיחיד) שכתבתי והוצאתי, "ארץ זרה שלי". לאה כתבה את העטיפה האחורית בספר.
מאוד אהבתי את לאה רבין. הייתי מלא הערכה לעוצמה שאפשרה לה להגיע שוב ושוב, כל שבוע, ולפקוד מחדש את אזור האסון הלאומי שעבורה הוא אזור האסון הפרטי, ודווקא דרך המקום הזה למצוא דרך לחזק אחרים, אנשים שעד אז היו זרים לה ברובם. חמש שנים ספגתי ממנה סיפורים על יצחק: כמה שהוא שנא את ה"סמוך" ו"יהיה בסדר", כמה שהוא התעקש לתחקר כל פרט בתקרית כזו ובתקרית אחרת, כמה שהוא ידע לקבל החלטות ולעמוד מאחוריהן, להגיד את האמת גם כשהיא לא נעימה לאוזן בלי לזגזג ולהרוויח זמן לשם אורך נשימה פוליטי. כן. גם זו מורשת. מורשת רבין.