למה התכוון אמיר גלבוע כשכתב "פתאום קם אדם בבוקר"? מאיפה באה המילה הזאת "פתאום"? הרי לקום בבוקר זו פעולה יומיומית פשוטה. כמעט מובנת מאליה כמו שהשמש זורחת. חלק ממנה, ההתעוררות, לא נתונה לשליטתנו, תלויה באלוהי הזמן, אלוהי השעון המעורר. אז מה פתאום "פתאום"? לפעמים מילה קטנה עוטפת סודות גדולים.
לקום פתאום בבוקר, זה לקום כי יש משהו מבפנים שמעיר אותך. לקום עם איזשהו צורך. לקום עם איזושהי ידיעה, עם ציפייה. לקום פתאום בבוקר זה לקום בשביל מישהו שצריך אותך, מישהי שאתה אוהב, מישהו שאתה יודע שאתה חשוב לו, גם אם הוא/היא לא יודעים לבטא את זה במילים. לקום פתאום בבוקר, זה לקום עם התכוונות למשהו טוב שעומד לקרות. לקום פתאום זו הדרך לקום להיום במקום לקום לאתמול.
ילדים על מאה קמ"ש
היו ימים שקמתי לאתמול. ימים בהם כל יום חזר בדיוק מושלם על קודמו. ואני לבשתי חליפה בדידות. חליפה בלי כיסים לתחוב בהם מטבעות של אהבה. עד כיתה ה' למדתי בבית ספר מיוחד לילדים עם מוגבלויות. בי"ס "און" השייך לארגון "איל"ן" (איגוד ישראלי לילדים נפגעים) שחלקכם השתתפתם ביום ההתרמה המיוחד שלו ועברתם, במעשים טובים, מדלת לדלת. כל הכבוד.
אחר כך עברתי לבית ספר רגיל (מצחיק, אבל מסתבר שכמה מהמגיבים לטור הקודם למדו איתי בבית ספר "ברנר" בגבעתיים וזו פעם ראשונה ששמעתי מהם מאז. עולם קטן). הייתי תלמיד די טוב. אהבתי ספרות ואנגלית והתרחקתי ממתמטיקה. אבל מבחינה חברתית לא היה לי קל. למרות שעל פני השטח הכול נראה בסדר, פחות או יותר, בתוכי הרגשתי זרות בסיסית. הם על 100 קמ"ש ואני על 50. לך תמצא עם מי לדבר. לא שלא מצאתי. מצאתי. היו ילדים שאהבו לקחת אותי עם הכסא ולאיים לדרוס ילדים אחרים. כן, נקרענו מצחוק.
אבל מעבר לזה מה נשאר? לא ידעתי אם בעיניהם אני "הנכה" או "גיל" האדם שמחוץ לכיסא. למעט שני חברי ילדות, דן ושי, שנתתי אמון בחברות האמת שלהם, לא באמת מצאתי את מקומי. נכון תמיד אומרים שה"מקובלים" יושבים מאחורה בטיול השנתי? אני בכלל לא עליתי לאוטובוס... בטיולים שנתיים, אם נמשכו יותר מיום אחד, נשארתי בבית. לתנועת הנוער לא הצטרפתי, כי בזמני לא הייתה נגישות לסניף הקרוב אליי וגם תנועת נוער כמו "כנפיים של קרמבו" (המדהימה!) עדיין לא הייתה. באופן די בסיסי לא חשבתי שהילדים סביבי יכולים באמת להזדהות איתי. לא הבנתי איך ילד שיכול ללכת מסוגל להבין שמחה אמיתית של ילד אחר, אחרי כמה צעדים בהליכון?
מצד שני, לא חשבתי שאני יכול לשמוח באמת בשביל חבר שנניח (סתם אני ממציא עכשיו בשביל להעביר את הרעיון) נסע לחופשה ושיחק אותה עם גלשן מלא פוזה ודאווין. בבית הספר שלי הייתה נגישות חלקית. שלוש מדרגות בכניסה, בלי גישה לחצר אבל עם שירותי נכים (לפחות זה) אני בעצמי הפכתי כמעט כל ילד ל"גבר-גבר" כשהרימו אותי עם הכיסא. סוג של טירונות טרום צבאית. מצד שני, איזה כיף לקבל פטור משיעורי מעבדה משעממים בקומה שנייה?
לא הופכים לאופטימיים ביום אחד
לא נהייתי אופטימי ביום אחד. זה היה תהליך ארוך ולא פשוט, אבל אני חושב שהמפתח של השינוי היה בהשתדלות היומיומית לא להשוות את עצמי לאחרים. ראשית, מפני שהמראה יכול להטעות ואף אחד לא יודע מה באמת מתחולל בנפשו של אדם אחר, גם אם נראה שהכל מושלם. וגם אם נניח לרגע שאנחנו מקנאים במישהו, נניח שיש סיבה אמיתית לקנא, מה זה ייתן לנו? במה זה יקדם אותנו בחיים? שום דבר. מה שחשוב באמת זה לשאול את עצמנו מה היינו רוצים לשפר בחיים ולבדוק מה אנחנו עושים כל יום כדי לקדם את זה. פעם למשל הייתי נוטה להגיב מהר מאוד. לא הייתי יודע להקשיב. עוד לפני שמישהו היה מסיים משפט, טאק, לי כבר הייתה תשובה מוכנה בראש. היום אני באמת משתדל להישאר תמיד עם ראש פתוח.
לא תמיד זה מצליח לי. כשאני בדרך לעבודה למשל ויש רכב שסתם חונה על המדרכה וחוסם אותי, אז למרות שעוברים ושבים רוצים לעזור לי לעקוף את ה"בעיה", אני לא מוכן לזוז עד שהנהג מגיע. אני חושב שמי שעושה את זה חייב לדעת למה הוא גורם. כדי שבפעם הבאה (אולי) הוא לא יתנהג בחוסר מחשבה.
יש הבדל בין חוסר מחשבה לחוסר התחשבות. חוסר התחשבות, זה כשאתה יודע שמישהו צריך ממך משהו ואתה בוחר להתעלם מהצורך הזה. חוסר מחשבה, לעומת זאת, זה מצב שבו אתה בכלל לא מודע לצרכים של האדם השני ולכן מתנהג כאילו הם לא קיימים.
אני בטוח שמי שחוסם את הדרך נוהג בחוסר מחשבה. הוא כנראה לא ראה מספיק אנשים עם כסאות גלגלים בחיים שלו, כדי להבין שהוא מפריע. אז נכון, אולי לא מגיע לו לחטוף צעקות, ואולי אני צריך להגיד בשקט שזה פשוט לא לעניין, אבל לפעמים מכוניות חוסמות אותי כמה פעמים ביום ואני מאבד את הסובלנות. קורה, אני בן אדם. בכל מקרה, מה שאני מנסה לומר הוא שתמיד יש מקום לתקן את המידות, את ההתנהגות שלנו. גם אם נכשלת, אף פעם לא מאוחר לתקן. העיקר להתכוון לטוב.
אני קורא את התגובות שלכם, את כולן, ואני מתרגש מאוד. תודה שאתם כאן.
לכבוד התוכנית החדשה "עם סגולה" הנה "שיר בבוקר בבוקר" בביצוע של "מה קשור"