לא בכל יום מתכנס כל הצוות הבכיר של המחלקה הרפואית בחדר הדיונים למשך שעות ארוכות, אבל ככה זה כשמדובר בפציינט הבכיר ביותר שיכול להיות במדינה. שוב ושוב ניתחו שם את הממצאים, הצילומים, ההדמיות, הדגימות, לוקחים בחשבון כל נתון. נשמעו שם גם דעותיהם של מומחים נוספים, חלקם בעלי שם עולמי, שהפציינט פנה אליהם כדי לקבל חוות דעת שנייה. הכל מתוך הבנה שמדובר באחת האבחנות המשמעותיות שהם יקבלו בחייהם.
במקביל הרוחות בחוץ היו סוערות. כמובן שהאיש עצמו ובני משפחתו היו במתח אדיר. חלקם האשימו את הרופאים שהם סתם מחפשים ליקויים ומחלות, אחרים דווקא אמרו שהם רק עושים את עבודתם, אבל לא רק הם התווכחו. תומכיו ומתנגדיו של האיש, כל אחד בתורו, הגיעו בהמוניהם כדי להפגין, כשצד אחד קורא לרופאים להפסיק להיות שפנים ולצאת באבחנה שמדובר במחלה סופנית וחסרת מרפא, והצד השני לעומת זאת דורש מהם להיות אמיצים, לא להיכנע ללחצים ולהכריז שלאיש יש עוד שנים טובות וארוכות.
התסריט הזה בוודאי נשמע לכם מופרך, למרות שכבר אחרי שני משפטים הבנתם שמדובר במשל לאירועים שמתרחשים ממש בימים אלו במשרד המשפטים ברחוב צלאח א-דין ובכיכרות בשכונת כפר גנים בפתח תקווה. ההבדל היחיד, לכאורה, הוא שלא מדובר ברופאים אלא בעורכי דין.
רק שהאמת היא שזה ממש לא ההבדל היחיד, כי עם יד על הלב צריך לומר , שספק אם יש אדם אחד במדינת ישראל שחושב שמה שעומד פה על הכף זו הכרעה משפטית נטו של היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט. או, אם לדייק רגע, אף צד לא יראה בזה הכרעה משפטית נטו, אלא אם זה ייגמר לטובת הצד שלו, כמובן. וכשזה המצב, כשבעיני כל צד יש רק אופציה אחת שנתפסת כמקצועית, אזי אי אפשר לומר שההתלבטות היא מקצועית.
איך הדיון הפך מסוגיה משפטית לוויכוח פוליטי? תומכי נתניהו יגידו שזה היה הסיפור מההתחלה. שמדובר ברדיפה פוליטית מההתחלה ועד הסוף. רק שאם זה היה נגמר שם, בצד אחד שטוען שהוא נרדף, ספק אם הנרטיב היה תופס. נדמה שאת החותם הסופי לכך שמדובר בסוגיה פוליטית נתנו, באופן אבסורדי משהו, דווקא ההפגנות נגד מנדלבליט. כשהקריאה החוזרת ונשנית במשך שבועות על גבי שבועות לא היתה "דונו דין צדק" או "קבלו את ההחלטה הנכונה מקצועית", אלא "ביבי לכלא", משמעות הדברים היא שבמשרד המשפטים ומשרד היועץ המשפטי לא יושבים אנשי מקצוע שמקבלים החלטה מקצועית, אלא אישיות פוליטית שמקבלת החלטה על מדיניות. הרי לא היו מפגינים, למשל, מול אותה מחלקה רפואית שצריכה לקבל הכרעה מקצועית.
זה לא עניין של סוג המקצוע. לו היה מדובר ברופאים שהיו צריכים לקבל החלטה על מדיניות מסוימת, החל מנושאי תקציב ועד סדר קדימות לטיפול בחולים מסוגים שונים, ברור שהיו נערכות הפגנות, כפי שאנחנו רואים מדי שנה מול ועדת סל התרופות. כי כאן ההבדל – האם מדובר בהחלטה מקצועית, או שמא מעורבות פה סוגיות נוספות של מדיניות?
יהיה אשם מי שיהיה, השורה התחתונה היא ברורה – ההליך המשפטי בתיקי נתניהו זוהם לחלוטין, וההכרעה בו הפכה לפוליטית נטו. זו לא רק, או לא בהכרח, פוליטיקה במובנים של ימין ושמאל. מערך השיקולים של מנדלבליט כולל בוודאי גם פוליטיקה פנים-משרדית של לחצים שונים שמופעלים עליו בתוך המשרד. בנוסף, ברור לו גם שיש פה השפעה על תדמיתה של מערכת הצדק בעיני הציבור, רק שמהמלכודת הזו אין ממש יציאה. אם יוציא את נתניהו נקי לגמרי זו תהיה פגיעה קשה באמון מצד מי שדווקא נחשבים לתומכיה של מערכת הייעוץ המשפטי. מנגד, אם יכריע לרעתו של ראש הממשלה הוא עשוי לסתום סופית את הגולל על האמון המועט שרוחשים מצד ימין למערכת שבראשה הוא עומד.
הבעיה היא שמדובר בתסבוכת חסרת מוצא. לכן סביר להניח שהתוצאה של השימוע תזכיר באופיה את שלב ההכרעה שקדם לשימוע. אז מנדלבליט השאיר את אשמת השוחד בתיק אחד בלבד, ובשאר הסתפק במרמה והפרת אמונים, הערטילאית יותר וחמורה פחות. באופן דומה גם הפעם מנדלבליט צפוי להשאיר חלק מההאשמות ולבטל אחרות, כשהשאלה המשמעותית היא האם התוצאה תכלול ביטול עבירת השוחד גם בתיק 4000, או שמא הורדת עבירת המרמה באחד התיקים האחרים.
כן, פשרה. כי ככה זה כשעושים פוליטיקה.