כשהגעתי אתמול להתארח בתוכנית של שמעון ריקלין וינון מגל בערוץ 20 פגשתי ריקלין נסער מהרגיל, ולא רק כשהמצלמה נדלקה. האיש שבדרך כלל מסתובב עם חיוך גדול על הפנים, נראה מאוד מוטרד. ריקלין לא תמים וידע שהציטוט שלו יעשה רעש, אבל הוא לא דמיין לעצמו עד כמה. את סערת ברנז'ת הטוויטר הוא בוודאי צפה, אבל הוא לא חשב שזה יהיה אייטם באתרי החדשות ובתוכניות הרדיו והטלוויזיה. את ההצעות לראיונות בכל הערוצים הגדולים, הוא דחה כי מבחינתו הוא לא מתכוון לשתף פעולה עם "עדת הזאבים", כדבריו, שרק מחכה שנתניהו יפול.
תראו חברים.
האמת שאני מבואס.
כי מצד אחד אני נלחם כמו אריה במערכת המשפט כי ברור לי גודל השינוי שהיא צריכה.
ומצד שני.
נתניהו הציע ליחימוביץ את המשפטים.
לשמולי רווחה משולב.
גבאי אוצר.
וכו.
ורק הפרסום של עמית טירפד את הדיל.
אז מה עושים במצב הזה?
האם האיש גדול מהרעיון?
מהצורך לשינוי?
שיהיה ברור ריקלין נשאר תומך של נתניהו, ובסופו של חשבון זה גם ככל הנראה הפתק שהוא יכניס לקלפי, ובסופו של דבר הוא רק אדם אחד. ובכל זאת, כשמחברים את הדברים שלו לפוסט של אברי גלעד ולדיבורים נוספים שנשמעים באגף הימני ברשת, אי אפשר שלא לתהות האם נתניהו לא מתח את החבל יותר מדי. מתח כל כך, שאפילו בשביל ריקלין זה היה יותר מדי. בסופו של דבר, בניגוד לטענה הרווחת, מצביעי הליכוד והימין בכלל, לא מטומטמים. הם מאמינים בדרך מסוימת שכרגע נתניהו הוא נושא הלפיד שלה, אבל האיש לא גדול יותר מהדרך. נכון שנתניהו נהנה כרגע גם מאהדה אישית חסרת תקדים, אבל כשהוא מוכן למכור את תיק המשפטים ליחימוביץ, או אפילו לדון על זה, ולצרף לממשלה את סתיו שפיר, שמות שהם סדין אדום בימין, גם הגדולים שבתומכיו מזדעזעים.
נתניהו טוב בהצהרות ימניות, אבל תומכיו מתאכזבים לגלות שהן לא מתממשות
בעיית המסתננים בדרום תל-אביב, החולשה הצבאית מול חמאס, סוגיית יחסי הכוחות מול מערכת המשפט, כוחה המופרז של ההסתדרות, כל אלו נושאים שמאוד מטרידים את מצביעי הימין, שהיו רוצים לראות את נתניהו עושה משהו ביחס אליהם, ולא מסתפק בהצהרות או הקמת ועדות. כשנתניהו דוחה פעם אחר פעם את פינוי חאן אל-אחמר, הוא מפסיד נקודות בימין, ולכן גם דואג להצהיר שוב ושוב שיומו של הפינוי יגיע. זו נקודת התורפה של הגדולה של נתניהו, הפער בין ההצהרות המאוד ימניות שלו, לבין העובדה שבפועל הוא עושה הרבה פחות.
המזל הגדול של נתניהו הוא שבשיח התקשורתי המיינסטרימי כמעט ואין מי שיציף את הדברים הללו. נתניהו למעשה נהנה מזה שכל המתקפות כלפיו מהתקשורת מגיעות משמאל – למה הוא לא מקדם תהליך מדיני, איך הוא הורג את הדמוקרטיה שלוש פעמים ביום, וכמה שהוא מתאכזר לפלסטינים או עשוי חס וחלילה לגרש את המסתננים. אלא שכל הטענות האלה רק מחזקות אותו, בטח בקרב מצביעיו, ובכלל בישראל של 2019 שהולכת יותר ויותר ימינה. גם המתקפות האישיות עליו סביב תיקיו הפליליים והחשדות לשיתות רק מחזקות את מעמדו בקרב הקהל שלו, שרואה בו את המגן היחיד שעומד מול התקשורת השמאלנית.
המדהים הוא שהתקשורת כאילו לא לומדת כלום, וממשיכה בפבלוביות לתקוף את נתניהו שוב ושוב באגף החזק שלו, וכך רק מחזקת אותו עוד יותר. השאלה היחידה היא האם הם לא מסוגלים להבין שבאמת יש אנשי ימין שאלו הדברים שמפריעים להם אצל נתניהו, ושם נמצאות שאלותיהם הקשות עבורו, או שמא הם מבינים את זה, אבל הצורך לתקוף אותו משמאל פשוט חזק מהם.
ריקלין, לאנשי ימין מותר לדבר על הבעיות של נתניהו
וכאן צריך לומר שהאמת היא שריקלין גם קצת נפל בבור שהוא עצמו כרה. כי לצד ההגנה על נתניהו משמאל, ריקלין ועוד כמה חברים תקפו פעם אחר פעם אנשי ימין שמעיזים לצייץ על הבעיות במדיניות הביצוע של נתניהו. זה לא שהם לא אנשי ימין או חסרי יושרה. פשוט הצורך המוצדק להגן על נתניהו מפני ההשתלחויות החוזרות ונשנות משמאל, קיבץ אותם סביבו כל כך חזק, עד שהם מוקיעים כל מי שיוצא נגדו, גם מימין, כמשתף פעולה עם השמאל.
בינתיים את העבודה הזאת - לתקוף את נקודות התורפה של נתניהו מימין - עושים עיתונאים בודדים ואנשי רשת מובילים מהימין. החשיפה של כל אלו עדיין לא מתקרבת לזו של תקשורת המיינסטרים שקובעת את סדר היום, ובכך אולי בעצם מצילה את נתניהו.
הכותב הוא סגן עורך עיתון "בשבע"