כשמתישהו בעתיד מישהו ישב לכתוב את הביוגרפיה של בני גנץ, ספק אם הוא יצליח להסביר את ההתנהלות של האיש בימים האלה. איך קרה שהאדם שהיה הרמטכ"ל של צבא ההגנה לישראל, הלך לשתף פעולה עם מפלגה שהיו"ר שלה אמר בראיון שהוא לא מסוגל לצאת נגד פגיעה בחיילי ישראל. איך הוא הסתכל על עצמו במראה כשבין 61 חברי הכנסת שהמליצו עליו הייתה גם היבא יזבק, אישה שלפני שהמליצה עליו המליצה לעוקביה על המחבל השפל סמיר קונטאר שהצדיעה לרוצחת המתועבת דלאל מוגרבי.
אותו כותב ישב מול התמונות והסרטונים מהימים שלנו, יראה בצד אחד את בני המשפחות השכולות זועקים מדם ליבם ויתקשה להבין את יו"ר כחול לבן בחר דווקא בח"כ אחמד טיבי, האיש שהיה היועץ של רב המרצחים יאסר עראפת, שעמד מול האנשים ששכלו את יקיריהן בפיגועי טרור והניף את שתי אצבעותיו לסימן ניצחון.
ההלם רק יגדל כשהוא יקרא את הכותרות האחרות מאותם ימים. איך את המהלך הפוליטי הציני הזה גנץ עשה לא רק בניגוד לכל הבטחות הבחירות שלו, ולא רק בניגוד למה שהסקרים הראו שבוחריו שלו רוצים, אלא גם בשיאו של אחד מהאירועים הקשים של מדינת ישראל ושל העולם כולו. איך כשחצי מהמשק הישראלי משותק בשל המגפה העולמית של וירוס הקורונה, כשבתי הספר סגורים והאזרחים ספונים בבתיהם וזקוקים לקצת ודאות, במקום לקרוא באותן שעות קשות להקמתה של ממשלת אחדות או ממשלת חירום לאומית, גנץ העדיף לעסוק בפוליטיקה קטנה וקטנונית.
איך בחדר אחד ישבו ראש הממשלה והשרים לישיבות אינסופיות בשאלה איך ממשיכים לשמור על בריאותם של אזרחי ישראל, בלי למוטט את הכלכלה, ובחדר אחר ישבו אנשים ובמקום לדבר על מה עושים לטובת אזרחי ישראל, עסקו רק בסוגיה אחת – איך מוציאים את אותו ראש ממשלה והשרים ממשרדיהם, כשלכל בר דעת ברור שחילופים כאלה באמצע תקופה כזו, זו הזמנה לאירוע הרה-אסון.
אחרי שלב ההלם הראשוני, כשבכל זאת ייאלץ לספק איזהשהו הסבר להתנהלות ההזויה של מי שנחשבו עד לאותו רגע אנשים אחראים, תצוץ תשובה אחת, שבניגוד לסיסמת הבחירות הידועה, הדרך שבאמת הובילה את מפלגת כחול לבן הייתה "רק לא ביבי לפני הכל".
אותה שנאת נתניהו שבערה בקרב אליטה קטנה ותודלקה על ידי התקשורת, היא זו שהעבירה על דעתו את בני גנץ וחבר יועציו. היא זו שגרמה להם לבצע צעדים שמנוגדים לכל מה שהם והבוחרים שלהם מאמינים בהם. צעדים שגם בזמן אמת נראו תמוהים ומוזרים, שמחירם הפוליטי עולה על תועלתם, אבל הוכשרו בשם אותו להט קדוש לסיים את תקופת כהונתו של בנימין נתניהו ויהי מה. לא משנה מה יהיו המחירים, לא חשוב כיצד יראו ההשלכות. המטרה היא אחת, ואין בילתה.
ואולי באותם רגעים במקום אחר, ישב בני גנץ עצמו, אדם שנתן את מיטב שנותיו לטובת מדינת ישראל ואז איבד את הכל, ולא יפסיק לדמיין איך הוא היה עושה את הדברים אחרת לגמרי.