בארצות הברית חזרו השבוע לעסוק באניטה היל, מי שהייתה העוזרת של השופט קלרנס תומאס. בשנת 1991 אמריקה, ואיתה העולם כולו, סערו סביב המינוי של תומאס לשופט בבית המשפט העליון בארה"ב. זה היה סיפור שכאילו נכתב על ידי תסריטאים. שופט שחור אבל שמרן מאוד, שעומד להתמנות לבית המשפט העליון. מצד אחד הוא שחור, מצד שני הוא נגד הפלות, נגד זכויות הלהט"ב ושאר עניינים שמטרידים ליברלים באמריקה.
רגע לפני שמונה לתפקיד, הופיעה עדותה של מי שהייתה אסיסטנטית שלו, אניטה היל, שטענה כי אחרי שלא הסכימה לצאת איתו, הוא הטריד אותה מינית באופן אגרסיבי, ובמשך זמן רב. ארבע נשים נוספות יכלו לתמוך בגרסתה, אבל איכשהו הן לא זומנו לתת עדות והיא נאלצה להופיע לפני הוועדה של הקונגרס לבדה. גם העובדה שעברה בחינת פוליגרף (שתומאס סירב לעשות) לא עזרה. תומאס מונה בסופו של דבר לבית המשפט העליון ומכהן שם עד היום.
אלא שתוך זמן קצר, דעת הקהל בארצות הברית השתנתה. העניין הציבורי סביב היל עורר שוב את השיח על הטרדות מיניות בעבודה, והנשיא בוש נאלץ להסכים לחוקק חוק שיאפשר לנפגעי הטרדה מינית לתבוע את המדינה. כיום יש הסכמה כי היל היא זו שהעלתה את המאבק בהטרדות מיניות ליגה, ושהיא האימא הגדולה של התהליך שקורה עכשיו, קצת יותר מ 25 שנה אחרי. בדיוק השבוע, סגן הנשיא לשעבר ג'ו ביידן פרסם ספר שכלל התנצלות בפני אניטה היל, על האופן שבו נהג בה בשעתו כשעמד בראש הוועדה שחקרה אותה.
אף אחד לא שואל מה עם הרומנטיקה
החזרה אל היל והחשיפה שלה, היא חלק כמעט צפוי במהפכה שמתרחשת מול עיננו. אם מישהו חשב שזה יגמר בכך שכמה גברים יעופו מהעבודה, ואז יהיה שקט, הוא טעה מאוד. בארצות הברית כותבים עכשיו מחדש מערכת היחסים בין גברים בעמדות כוח לנשים הכפופות להם, וכדי שזה יהיה עמוק ואמיתי, מתחילים גם ללכת אחורה, לנקודות מעצבות בהיסטוריה של התהליכים האלה.
הדוגמה הכי טובה לכך שהמהפכה הזאת רק מתגברת היא סיפורו של צ'ארלי רוז, שנחשב למראיין הטוב ביותר בארה"ב. במשך עשרות שנים הוא ראיין מדי ערב, אחד על אחד, במשך שעה שלמה את האנשים החשובים בעולם. באולפן כמעט ללא תאורה, ללא תפאורה, כשברקע רק מסך שחור, הוא ישב מול גדולי עולם, מוולדימיר פוטין ועד קוונטין טרנטינו, ממישל אובמה ועד מריל סטריפ. אם רוצים להשוות, רוז הוא חיים יבין פלוס אילנה דיין פלוס עמוס עוז. למרות שהוא רק מראיין ועיתונאי, יש לו מעמד על של אחד מגדולי האינטלקטואלים של אמריקה. איש חכם מאוד, ישר, הגון ובעיקר נערץ.
השבוע רוז פוטר מרשת CBS לאחר שהואשם בהטרדה מינית של שמונה נשים. תחקיר של הוושינגטון פוסט חשף עדויות של המתלוננות, שטענו שהוא נהג להסתובב לידן בעירום ואף לגעת בהן. רוז פרש מכל תפקידיו, התקשורת האמריקאית כולה רעדה והמסר היה מאוד ברור: אם לצ'ארלי רוז אין הנחות, לאף אחד אין יותר הנחות.
וכך המצעד הארוך שהחל עם הארווי ויינסטין, והגיע השבוע למנכ"ל הנערץ של פיקסאר ג'ון לאסטר, נראה לא רק שאינו עוצר - אלא מתקדם בקצב יפה. מה שיותר חשוב, השיח אינו נופל במלכודות הדיונים הפופוליסטיים שכוללים האשמות קורבן כמו, "למה נזכרת אחרי 20 שנה?", "מה יהיה עם הרומנטיקה?" ושאר השאלות שמנסות להכהות את עוצמת המהפכה הזאת.
שטייף וזהבי: בדיוק מה שהמהפכה הזאת לא צריכה
בישראל, כמו בישראל, הכל מבולגן ואגרסיבי מאוד. אחרי שאלכס גלעדי וגבי גזית הלכו הביתה, ניצבים עכשיו במרכז הבמה נתן זהבי מול הדס שטייף. הקרב שלהם קולני, אנרגטי ומלא אמוציות. במקום לחזור עכשיו לדיון אמיתי, למשל - בפרשת קצב ובכל הפרשות האחרות החשובות של העשורים האחרונים, ולבחון אותן באור חדש, אנחנו נאלצים לשמש כקהל בקטטה המשונה בין שטייף לזהבי.
אצל זהבי, שחזר לשדר, אפשר לשמוע כמעט בכל יום מאזינה שתומכת בו ומסבירה ש"היא בטוחה שהכל שטויות". זהבי לא מעודד את השיחות האלה, אבל גם לא לגמרי קוטע אותן באיבן. הוא גם חוזר ומסביר שהוא נגד הטרדות, ש"לא זה לא", ומעודד נשים לספר גם על דברים שקרו לפני הרבה שנים. שטייף מצידה ממשיכה לאסוף עדויות, ואומרת שהיא מגובה. היא גם טענה שאהוד אולמרט הטריד אותה מינית לפני הרבה שנים, צעד שאולי לא היה חכם מבחינה טקטית, בזמן שהיא מנסה לקבל את אמון הציבור במאבק נגד זהבי.
אני לא רוצה להיכנס כאן לפרטי הסיפור של זהבי. אני יכול להגיד רק ככה. בתור מי שראה אותו בבארים לפני עשרים שנה, כשהוא היה צעיר יותר, אגרסיבי יותר, ופחות האיש הערכי שהוא היום: לא בטוח שהוא זוכר בדיוק מה קרה שם באותם לילות מלאי אלכוהול עד קצה גבול היכולת. מהעדות שפורסמה, אני מבין שגם המתלוננת לא בדיוק זוכרת מה קרה ואיך. באם אני מבין נכון, שטייף אינה טוענת שהוא מטריד בעבודה, העדויות שיש לה הן ממחוזות ישנים שבהם כולם שתו הרבה מידי, הרבה הרבה מידי.
המאבק בין השניים הוא בדיוק מה שהמהפכה הזאת לא צריכה. הוא הופך למין סיפור כזה עם צדדים לכאן ולכאן. הוא מסיט את הדיון ומאפשר לו להתמקד שוב בשאלות כמו: מה בדיוק הגבולות בין שני אנשים שהגיעו למיטה בהסכמה? או, מה קורה כשאיש לא זוכר כלום בגלל כל האלכוהול? או מה באמת כדאי לספר אחרי עשרים שנה? וזה בזמן שסיפורים כמו הארווי ויינשטיין ומשה קצב, הם הסיפורים שצריכים להוביל את העידן הזה. סיפורים שאין בהם "שני צדדים", אלא יש בהם ניצול כוח והטרדה מינית, אונס והשפלה.
הסיפורים האלה צריכים לצאת החוצה, לא רק בעולם התקשורת והבידור, אלא גם בבנקים, בחברות הגדולות, במשרדי הממשלה, בכנסת, בצבא, ובכל מקום שעדין לא הפנימו את השינוי. העיסוק בנתן זהבי והדס שטייף, הוא קלקול ישראלי, שהופך את כל הרגע החשוב הזה לטלנובלה לא משמעותית.