את יום הולדתי ה-30 חגגתי בוונציה. ככה יצא. שטתי על גונדולה עם ענתי ואורי, זוג חברים קרובים, ותהיתי מה יהיה עם איתן שפגשתי כמה שבועות קודם ונשאר בתל אביב. את יום הולדתי ה-60 אני חוגג עם אותו איתן, בחדר יפה בקומה השביעית והעליונה של מלון מהודר ברומא. את ענתי ואורי נפגוש בעוד שבוע בטוסקנה, ונבלה איתם יומיים. מה שאומר שב-30 השנים האלה כלום לא השתנה, אבל הכל השתנה.

כשהייתי בן 40, אבא שלי הביט אלי ואמר לי בשיא הרצינות: "תדע לך ש-40 זה השיא בחיים ומכאן זה הכל למטה", הוא הראה עם היד תנועת ירידה מבהילה. ניסיתי להסביר לו שהוא קצת מיושן, שאולי ככה היה בדור שלו, אבל הוא התעקש. "מה שלא השגת כבר לא תשיג, אז תשמור על מה שיש". אני חושב שהוא התכוון אז בעיקר למשרה של עורך התרבות ב"מעריב". אבי נפטר לפני כמעט עשור, אבל הספיק לראות שבעידן הזה, 40 זה מה זה רק ההתחלה.

בשנה האחרונה, מרגע שהתחלתי להודיע שאני תיכף בן 60, מסבירים לי כל הזמן ש"אני לא נראה" ו"גיל זה רק מספר" ומוסיפים כל מיני משפטים יפים כאלה. אלא שהטבע יותר מתוחכם מהבוטוקס, ולקראת גיל 60, כך אני מגלה, התודעה שלך מתחילה להשתנות. כי באמת מתחילים לראות את הסוף. לא באופן מבהיל או מדכא; באופן הפשוט. אם כתוב בעיתון שמתחיל פרויקט והוא יסתיים בעוד 25 שנה, אתה מבין שאתה כבר לא תצפה בסיומו. בגיל 60, גם האדם הכי צעיר ברוחו הוא כבר אדם מבוגר. לא שזה אמור להפריע במשהו. זה פשוט שם.

זכרון דברים

הידיעה הזאת, שכבר מתחילים לראות את הסוף, היא מאוד עוצמתית. וגם אם בתור אדם אופטימי ברור לי שב-25 השנים הבאות אספיק המון ויקרו אינסוף דברים, חלקם אף גדולים מכל מה שקרה עד היום, הנקודה שממנה רואים את הסוף מאוד משנה את התודעה ונותנת פרספקטיבה טובה לעבר. זוכרים את הרשימות האלה, "דברים שחייבים להספיק לפני גיל 40"? אז לרשימה החדשה שלי קוראים "דברים שלא הספקתי, לא אספיק וגם אין לי עניין להספיק".

לפני שבוע העברנו את אמא שלי למוסד סיעודי. היא נמצאת עכשיו בשלב הזה המדכדך שבו הרפואה מתעקשת להאריך את חייה, אבל אין בחיים האלה שום איכות ולמטה מזה. זו תקופה מאוד עצובה בחיי אדם, התחושה התמידית של מוות שמתקרב אליך. זאת אחת הסיבות שבגללן הרגשתי שבמקום לשמוח ביומולדת עם משפחתי וחבריי הקרובים, אני מעדיף להיות במקום זר שבו אני מרגיש קצת בבית אבל מאוד תייר, ולשכוח את הפרטים. הערב יערכו כאן לכבודי חברים מקומיים ארוחת ערב בביתם. הם טוענים שאחד מ-20 האורחים שהוזמנו הוא השחקן הכי יפה כרגע באיטליה. אם הוא באמת כזה יפה, אני מניח שאעלה תמונה שלו.

אז מה אתה יודע על החיים בגיל 60? שהם קצרים אבל גם מאוד ארוכים. ושיש בהם המון פרקים. במקרה שלי ושל בני דורי, חלקים משמעותיים וארוכים פשוט נמחקו כי הם קרו בתקופה שבה לא צילמו כל דבר, וגם לא העלו לרשת. מכאן שזה כאילו לא קרה מעולם, ולא קיים. אבל זה כן קיים. כי גם מה שנעלם נשאר איפשהו ברקע. וכמובן הדוגמה הכי טובה היא חיי כהומו, וחיי כל הקהילה שלי. שהרי בעולם שאני גדלתי לא הייתה בכלל המילה הזאת "הומו", כי בחדרה בסיקסטיז בכלל לא ידעו שזאת אופציה.

חבר שלח לי בווטסאפ את "בת שישים פוקחת עין" של הגבעטרון. אחלה כותרת לטקסט הזה. היי, אני באמת קצת זקן: אני זוכר את מלחמת ששת הימים. את השער של "להיטון" כשהביטלס התפרקו. איך מלחמת יום כיפור תפסה אותי מאכיל תרנגולות בלול בבית ספר חקלאי בפרדס חנה. את ההופעה הראשונה של כוורת בקולנוע "חוף" בחדרה. את שלמה ארצי זוכה בפסטיבל הזמר עם "פתאום עכשיו פתאום היום". טוב, עדיף שאני אעצור כאן.

via GIPHY

אני נזכר בשנות ה-80 וה-90 וה-2000, בדברים שכתבתי ב"העיר" וב"חדשות" שנחשבו אז כל כך פרובוקטיביים והיום איש לא היה מבין על מה בכלל היה הדיון. או בתגובות ל"פלורנטין" ו"יוסי וג׳אגר" של איתן, שהיו כל כך דרמטיות. אפילו ביציאה מהארון של עברי או בהקמה של "איגי" עם יניב ויצמן בתחילת שנות ה-2000. הכל הפך לזכרונות, אבל גם לתחנות בזמן ולפסקול נהדר. לכן אולי התובנה המרכזית שלי ברגע הזה היא שהכל בסדר. גם מה שנשכח נשאר איפשהו, ולא צריך לפחד מהעתיד, כי יש כבר המון עבר והווה, ויש גם להם משקל.

וזה כל מה שיש 

מהחלון של המלון ברומא, קומה שביעית ועליונה, רואים את הגגות היפים של העיר ואת כיפות הקתדרלות. אני מצליח ליהנות ביום ההולדת הזה הנאה כמעט מושלמת. מהחיים, ממה שיש בהם. מסוכריות גומי טעימות נורא שקניתי אתמול על המשקל. מהמשפחה שבניתי לי ומהמשפחה שיש לי, כולל האחיינים ששלחו סרטונים מרגשים, ומהחברים שאספתי ושצרובים בי.

הדבר היחיד שמעיב על האושר שלי ברגע זה הוא מותו הטראגי של ארי נשר. מאז שבת, הידיעה שהוא על ערש דווי לא נתנה לי מנוח. אני חושב על הוריו, איריס ואבי, והלב שלי מתכווץ שוב ושוב. לאבד ילד זה הנורא מכל. וכשאתה מכיר היטב את ההורים - גם זה עניין של גיל - כמעט בלתי אפשרי להכיל את זה. אתה מוצא את עצמך פתאום מזיל דמעה בלי להבין אפילו למה.

בזמן שאני שולח תנחומים לאבי ואיריס, כל שבאמת נותר לי להגיד זה We should count our blessings, כמו שאומרים באמריקה. חייבים ליהנות מהרגע, להעריך את מה שיש. שהרי החיים הם כל כך שבריריים.