זה לא היה השבוע הכי נחמד בחיים של יאיר לפיד. למרות שהוא מוגן יחסית בידיעות אחרונות וחדשות ערוץ 2, הוא גילה שכשהתקשורת מחליטה להתנפל עליך, זה יכול להפוך לטורנדו מהסוג שלא משנה מה תעשה, הלך עליך.
שלוש פרשיות, או אולי אנקדוטות, העלו את לפיד לכותרות השבוע. היה את העניין עם התואר בבר אילן, שהוא מסוג פרשיות הצדקנות. לפיד לא עשה תואר ראשון, אבל עם השנים הפך לאחד שרוצה לשחק באקדמיה. האקדמיה מצידה רצתה לשחק איתו ומצאה את השיטה. ככה זה בכל מקום. אבל כשהופכים את זה לכותרת, אין דרך שזה לא יישמע זוועה.
אחר כך היה העניין עם הגראס. לפיד הודיע שהוא נגד לגליזציה של סמים קלים. כל מיני אנשים התחילו בתמורה לשאול אותו בעמוד הפייסבוק שלו אם עישן פעם גראס. לפיד התבלבל, לא ענה ומחק חלק מהשאלות. הוא היה יכול לצאת מזה עם כל מיני תשובות אבל הוא בחר למחוק תגובות, ומיד קומם עליו את הבלוגוספירה.
אני מודה ששני הסקנדלים האלה נראים לי קוריוזים. הפשלה השלישית שלו, למרות שהיא כביכול הכי פחות פשלה, היא זאת שאכזבה אותי באמת. לפיד צוטט כמי שאמר שמפלגת העבודה היא "שמאל רדיקלי". תגידו סתם אמירה, אבל זו בעצם אמירה פופוליסטית ומכוערת.
"שמאל רדיקלי"? הרי שלי יחימוביץ' עושה כבר חודשים כל מאמץ כדי להימנע מאמירות שהן שמאלניות מדי. היא קורצת למתנחלים, או לפחות רכה כלפיהם. היא מדגישה את הסוציאל דמוקרטיות של המצע שלה. והיא עושה הכל כדי שיהיה באמת פער אמיתי בינה לבין מרצ, שגם היא אגב אינה שמאל רדיקלי. ואם יש מישהו שמבין שהצרוף "שמאל רדיקלי" בהקשר של מפלגת העבודה הוא קשקוש, זה יאיר לפיד שקרא ספר או שניים בחייו. דב חנין זה בכיוון שמאל רדיקלי, וגם הוא יטען שהוא לא כזה.
ייתכן שזאת פליטת פה. ייתכן שהוא עוד לא לגמרי בפוקוס, אבל יאיר לפיד יצטרך להבין שכדי לקרב אליו מצביעי שמאל-מרכז מתנדנדים, שמחפשים משהו חדש, הוא לא יכול לקלל את מפלגת העבודה ולהסביר ששלי יחימוביץ' בוגדת. בטח לא אותי. שהרי אני (כמו הרבה מאוד אחרים)מתלבט למי להצביע בבחירות הקרובות. כשהאופציות העומדות בפני כרגע הן מרצ, עבודה ואולי גם לפיד.
כדי לקבל את הקול שלי, לפיד אינו יכול לירוק על השמאל. כל מסר שלילי שמנסה להציג את העבודה ומרצ כקיצוניים וקיקיוניים, רק ירחיק אותי. למעשה הדבר היחיד שיגרום לי לשקול להצביע לו, יהיה אם הוא יציע איזו תחושת מרכז מלכדת, של תנועה שנותנת הרגשת שייכות לכלל. אבל בלי לתקוף את האחרים בסגנון ליברמן. בשביל זה יש את שאול מופז.
שלי, תרגשי אותי
הצרה היא שבינתיים, גם שלי יחימוביץ' לא מנסה להתחנף אלי ולשכמותי. זה נחמד שהיא ממלכתית. זה מרשים שבדף האישי שהיא כותבת בעצמה כל סוף שבוע ושולחת למייל שלי ושל בוחרים פוטנציאליים אחרים, היא תוקפת את כל הסוגיות הנכונות. אבל אולי בעצת יועציה, או כסוג של אסטרטגיה להביא בוחרים שאינם תומכים בה אוטומטית, יחימוביץ' לא מתייצבת בראש אף מאבק ממאבקי הזמן. לא נגד הדרת נשים, לא נגד כל מסכת החוקים המסריחים שמנסים להעביר בכנסת, בטח לא נגד אי פינוי מגרון, בקיצור לא נגד כלום.
כן, אנחנו יודעים שהלב שלך במקום הנכון, אבל כדי להנהיג, ובטח כשמסתמן שאת ראש סיעה גדולה, אנחנו רוצים לשמוע דברים קצת יותר רגשנים. אז כל הכבוד שאת ממשיכה לרדוף אחרי הטייקונים ולדאוג לעובדים, אבל בינתיים הכל פה בוער, ומי שרוצה להנהיג אותנו צריך לצעוק "געוולד". זה אולי קצת פופוליסטי, ואולי נחשב קצת יותר "שמאלני". אבל צריך לזכור, שאנשים אולי שונאים שמאלנים אבל אוהבים רגשות. ואנחנו רוצים שהמנהיג שלנו ידבר לפעמים גם בסערת רגשות, גם מהלב, באופן שנרגיש שמישהו נלחם את המלחמות שלנו גם אם הן אבודות. בדיוק כמו שעשית כשהיית עיתונאית לוחמת.
זה מאכזב כי אפילו בסוגיה של האתיופים לא קפצת להנהיג את המחנה. סתם, תקומי ותצעקי "אני מתביישת", "זה לא יעלה על הדעת", תצטרפי לאתיופי שצועד לירושלים, לא יודע, תמצאי דרך לבלוט. זה הטריק בבניית מנהיגות. להיות לא רק צודק אלא גם מוביל. לא רק בחוקים פרטניים, אלא גם בדברים הבנליים, הכאילו צפויים.
לכן גם לא פלא שקולה של יחימוביץ' כלל לא נשמע בסוגיות יותר קטנות, כמו המינוי של יעקב בריי למנכ"ל הוצאת הספרים עם עובד. יש קהל של אנשים שקוראים כל יום "גלריה", אם לא בפרינט אז באינטרנט, וגם לקהל הזה מגיע שלפעמים יזרקו לו איזה עצם. אז בבקשה, תזרקי לנו משהו. שנרגיש שאנחנו מצביעים לך באהבה וברצון, ולא רק כברירת מחדל.