חייל בצבא הפייסבוק

מיכאל אוחובסקי התגייס לצה"ל ביום שלישי. הוא האחיין הראשון במשפחה שלנו שמגיע לגיל 18, וההתרגשות כמובן מאוד רבה. ילד מתגייס לצבא. זאת אחת החוויות המכוננות בהוויה הישראלית. הרגע הזה שבו אתה מביט אחורה וקדימה, נזכר במסורת הצבאית של המשפחה, בכל ההבטחות שלא התקיימו לעתיד בטוח יותר. זה רגע כזה. אין ספק.

שבוע לפני הגיוס ישבנו לארוחת צהריים בתל אביב. חקרתי אותו על ההכנות, והוא חשף בפני עולם חדש שכמובן לא הכרתי. כמו למשל עמוד הפייסבוק "מתגייסים 2016-2017" שבו נפגשים כל מי שעומדים ללכת לצבא ולומדים להכיר את חבריהם החדשים. הפוסטים הם כולם בסגנון "מישהי מתגייסת ב 2.12 לפלח"ר מצג"ר? קבוצה בפרטי". וכך נוצרות מיד קבוצות ווטסאפ חדשות ופרטניות, ממוינות לפי יחידה, מגדר, אזור מגורים ומה לא. הצבא אולי עומד במקום, אבל הצעירים ממש לא. למיכאל, שהתגייס למערך שנחשב קרבי, כבר הייתה קבוצת ווטסאפ של כל המתגייסים איתו, וגם קבוצה רק של הבנים. כמות האינפורמציה שעברה ביניהם היא אינסופית.

בעיון יותר מדוקדק בפיד של הקבוצה (זאת נחשבת קבוצה סגורה אבל כל חבר יכול להוסיף כל אדם) גיליתי שיש שם גם פעילות אקטיביסטית לגמרי. למשל פוסט שבו הועברה אינפורמציה לגבי סירוב לתפקיד מסוים. "יש בנות שמתגייסות ב-14.1 ורוצות לסרב לתפקיד X?", נכתב שם ומיד התפתח דיון לוהט שבו מחליפים אינפורמציה על איך לסרב כדי לא להגיע ליחידה שנחשבת לא מספיק כיפית.

כמה ימים אחר כך התפוצצה פרשת המסרבים להתגייס לשריון, והיה לי ברור שחלק מההתארגנות הזאת ודאי התקיימה בפייסבוק. זה לא סתם שעשרות נערים הגיעו לבקו"ם והחליטו שלא בא להם. הם קיימו שיחות מקדימות בקבוצה והכירו את הנהלים המקובלים בצבא. אם הבנתי נכון, דווקא ממה שקראתי בעמוד ההוא, הנוהל הוא שמי שמסרב ללכת לאן שיועד מקבל במקרה הגרוע שבוע כלא ואז הולך לתפקיד שרצה. במקרים אחרים זה מסתדר ביתר קלות. החבר'ה האלה לא לקחו בחשבון שמול מאה סרבנים, הצבא יקשיח עמדות וינסה לשבור אותם.

לא היית לפני שנייה בן 4?

מיכאל, כמו חלק גדול מחבריו, ידע מראש לאן הוא הולך. הדברים נקבעו לפני חצי שנה והוא כבר היה בכנס הכנה, כך שהמפגש המבהיל עם הצבא היה אמור להיות טיפה פחות מבהיל. אבל האמת היא שאין דרך להפוך את הגיוס לחוויה קלה. אחד הפתרונות הישראלים הוא להגיע לבקו"ם בהרכב עצום של 5-20 מלווים, כך שכל החוויה תהיה יותר קלה. כבר כמה ימים אני מנסה להיזכר בגיוס שלי ולא ממש מצליח. ברור לי שהגעתי לבד. אבא שלי כנראה הקפיץ אותי. זהו. לא היה אז אזור פרידה, לא היו סצנות המוניות. באת, נעמדת בתור וגויסת.

מאז כמובן זרמו הרבה מים בירקון. וכך התאספנו לא מעט בני משפחה והרבה מאוד חברים של מיכאל מחוץ לבקו"ם. מיכאל מכיר את המקום. בחודשים האחרונים הוא היה שם לפחות עשר פעמים ללוות חברים, כך שהחשש הקל על פניו התמזג בביטחון שליו שהוא יודע בדיוק מה עומד לקרות בכל רגע. בשלב הראשון עמדנו מחוץ לבסיס, מוקפים בהמון משפחות ישראליות דומות. חיכינו לאחת הידידות שהחליטה להגיע באוטובוס, ולאוטובוס כמובן יש את הקצב שלו.

אחר כך נכנסנו כולם ביחד לתוך הבסיס, לאזור שבו יש ספסלים ושולחנות לנוחות המשפחות, ולוח דיגיטלי ענק שמכריז על המתגייסים, באופן שמזכיר את הטיסות היוצאות והנכנסות בנתב"ג. הבחנתי לידנו בנער האחד הזה שהגיע לבד. ראיתי אותו כבר בחוץ כשהחניתי את הרכב. בחור צעיר ורזה עם תרמיל ענק שישב על אבן והביט בטופס הגיוס שלו. בפנים הוא ישב על הרצפה, מנסה לא לבלוט בתוך יום הרגשנות המשפחתית. כמובן שמיד ניסינו להציע לו מאפים ושתייה מהכיבוד שהבאנו אתנו (אין בקו"ם בלי פחמימה), אבל הוא העדיף שלא להתערבב.

ההמתנה לוקחת זמן, שמנוצל כולו לצילום עוד ועוד תמונות, בכל הרכב אפשרי. במקביל אתה קולט את הבעות הפנים של ההורים. החלוקה היותר קלישאתית היא שהאימהות נראות מוטרדות ומעט עצובות והאבות יותר גאים, אבל ב-2016 כבר יש הרבה מאוד משפחות שאתה מזהה אצלן היפוך תפקידים. או שגם האב וגם האם כבר משתגעים מרוב דאגה. שהרי אם יש משהו מכונן בישראליות, זאת הדאגה לשלומו של החייל, לכך שיחזור הביתה בריא ושלם, ולא יעונה לו כל רע. הדאגה הזאת הופכת עוד יותר מורכבת עם השנים, כשהאפשרויות לצרות שנופלות על ראשם של חיילים הולכות ומשתכללות.

מיכאל כמובן העדיף להיות עם חבריו, שהכל נראה להם סבבה, והם לא מצטעפים מדי כמה רגעים כשבמוחם חולף איזה זיכרון ישן, נניח מיכאל בן 4, מקים לעצמו בסלון חנות לממכר דברים כדי לאסוף כסף ולהית עשיר. פתאום הבחנתי שהוא מחזיק ביד מין ספר שנראה כמו תהילים. מסתבר שזה "ספר הזוהר", שחילקה למתגייסים איזו גברת שעברה שם. אחד החברים הציע לו לשים את זה בכיס למזל. אבל אני, בתור הדוד החילוני המרגיז, שכנעתי אותו שאין לו שום צורך ב"ספר הזוהר" בשבוע הראשון של הטירונות.

כך עוברת לה עוד חצי שעה עד רגע האמת, שבו השם מופיע על הלוח הדיגיטלי והילד נפרד מכולם וצועד לעבר עולם המבוגרים. אין דרך לעקוף את זה. מרגע שנפרד ממשפחתו, הילד הוא כבר לא ילד. וגם אם מנסים להדחיק את הדמעות, ולא להיות רגשניים מדי, זה רגע מאוד דרמטי. רגע שכל כך הרבה מוטל בתוכו, אבל הוא כשלעצמו רגע מאוד קצר ולא פומפוזי, שמסתיים מיד כשהנער נעלם לתוך הבניין, והמשפחות מתחילות לצעוד חזרה אל מגרש החניה בצעדים מדודים.

סלפי מדים ומשאלה

מיכאל, כך ידענו מראש, יבוא הביתה כבר ביום שישי. כך הבטיח המפקד שלו בכנס שלפני הגיוס. בקבוצת הווטסאפ המשפחתית חיכינו בהתרגשות לתמונה הראשונה שלו עם מדים. היא הגיעה ביום רביעי בערב, וכולנו הבטנו בה כלא מאמינים. בתור הבן האחראי שלחתי אותה באימייל לאימא שלי, שלא השתלבה לצערי בעולם הסלולרי החדש ולכן לא הפכה לחלק מקבוצת הווטסאפ שלנו. רק אחרי ששלחתי נפל לי פתאום האסימון, שבעצם כבר אפשר להתקין לה ווטסאפ במחשב, ובכך לחבר אותה לעולם שלנו. אבל המחשבה הזאת נעלמה במהירות.

הבטתי עוד קצת בתמונה של מיכאל עם מדים. סלפי, לא מהמוצלחים במיוחד. ודווקא מיכאל, שהוא גבוה וארוך גפיים, יודע את מלאכת צילום הסלפי. חשבתי שאולי התמונה צולמה בלחץ, אולי היו לו רק שניות ספורות, לפי שאיזה רב"ט או סמל או רס"ר צרח עליו ועל חבריו להקיף את הבניין. או שאולי בנוהל הצבא המודרני החדש, זה היה רגע מתוכנן שבו אותו רב"ט/סמל ציווה על הטירונים לצלם סלפי ולשלוח בווטסאפ המשפחתי. לך תדע.

זהו. עכשיו גם מיכאל שלנו איננו ילד יותר. הוא כבר מחזיק בנשק, והדיבור שלו יתקצר בשבועות הקרובים, ויעבור לעולם ההברות, קיצורי המילים והנביחות שמאפיינות בחורים בתחילת השרות הצבאי. אני מקווה שלא יהיה לו קשה מדי. וכן, אני מקווה שכל המטומטמים הששים אלי קרב ומתיחות ביטחונית, ינוחו כמה שיותר בשנים הקרובות, כדי שהשירות הצבאי שלו יהיה בטוח ככל האפשר. כמובן שזאת משאלה ילדותית, אבל אי אפשר שלא לחשוב אותה.