יש דברים שלא קורים. למשל מטאור שנופל עליך בזמן שאתה משתזף על חוף הים. או תרנגולת שמטילה ביצי זהב. או מטוס שיוצא לדרך בלי להעמיס את הנוסעים. או מצב שבו אתה משאיר את הרכב בשטיפה וכשאתה חוזר מתברר שהמפתח שלך נעלם. שזה בדיוק מה שקרה לי השבוע.
היה לי יום מתוכנן למופת. בעשר וחצי חניתי בחניון של אתר גדול בתל אביב, והיו לי עשר דקות כדי להגיע לרופא המשפחה שלי, שממילא תמיד מחכים אצלו עשר דקות בתור. הפגישה הבאה שלי הייתה מתוכננת ל-12:00 ברמת גן. בכניסה לחניון חייך אליי בחור צעיר: "למה שלא תשטוף את הרכב? תקבל שעה חניה חינם". למה לא בעצם? עניתי לעצמי בשקט וירדתי למינוס 2.
ואז איבדתי את זה
אצל הרופא היה סבבה; איחור של חצי שעה פלוס אבחנה שכל מה שנראה לי לא תקין אלה דברים רגילים שבאים עם הגיל. אני בסך הכל זקנה, אבל בריאה. שלח אותי כמובן לבדיקות דם, אקו לב וכל הדברים האלה שצריך לעשות פעם בשנה וכבר לא עשיתי שנתיים. יצאתי בלב קל וחזרתי לחניון.
"הרכב שלך שם", אמר בעל העסק והצביע לכיוון הרכב, "והמפתח תלוי פה על הלוח". מהמם. היו תלויים שם איזה שבעה צרורות, אבל אף אחד מהם לא היה של ההונדה שלי. ״אהה סליחה. זה לא כאן", פניתי בנימוס לבעל הבית שהיה עסוק. ״אז אולי זה על השולחן״, הוא הפטיר. חיפשתי. כלום.
״סליחה, אני לא מוצא", אמרתי ממש בנימוס, "אתה מוכן לבוא רגע?״. ״אין לחץ״, חייך בעל הבית, ״תיכף נמצא״. אגל זיעה ראשון בצבץ על המצח שלי. אני אמור להיות ברמת גן עוד עשר דקות, זאת ישיבה עם עוד שבעה אנשים שנקבעה חודש מראש. ועדה של פרסים, לא משהו שאני יכול להבריז ממנו. ״סליחה", ביקשתי שוב, "אולי תמצא לי בבקשה את המפתח?". "אולי השאירו אותו ברכב", הוא הציע.
מיהרתי לרכב. הוא לא היה נעול למזלי, אבל מפתח לא היה שם. חזרתי למנהל ועכשיו כבר הרמתי קצת את הקול: "סליחה, אני ממהר ואני צריך את המפתח שלי". "נו, אז תיכף נמצא אותו. מה הלחץ?", הוא שאל. "הלחץ הוא שאין אותו", עניתי והתחלתי להפוך את השולחן. עכשיו כבר צעקתי. ״חביבי אני מאחר, אני צריך מפתח״. במקביל לקחתי יוזמה וצעקתי לעבר העובדים "מי מכם ניקה את הרכב שלי?", ודרשתי מהמנקה לחפש בכיסים ולבוא שוב לחפש איתי ברכב.
הטלפון צלצל, מנהלת הישיבה שאלה אם אני קרוב. הסברתי לה שאני מאחר. היא קצת התעצבנה. ״אי אפשר להתחיל בלעדיך, אתה חייב להגיע". ואז איבדתי את זה. "תמצא לי את המפתח, מה זה הטירוף הזה? למה כזה בלגן פה? תמצא לי מיד את המפתח!", דרשתי. בעל הבית לא התרגש. הוא צעק עליי חזרה. ואז צרחתי עליו "אם איבדת לי את המפתח זה הסוף שלך".
אלא שידעתי שזה בעצם הסוף שלי. לפני חודשיים איכשהו נעלם לי המפתח ספייר. אמרתי לעצמי שחייבים לעשות חדש, אבל לא עשיתי. האגדות אומרות שזה עולה המון כסף ולוקח כמה ימים. ואני הרי אמור לטוס בעוד יומיים, ויש לי יומיים הכי עמוסים. ובא לי למות. מי מאבד מפתח בשטיפת רכבים?
הכי כיף זה להוריד חתול שעלה על עץ
המשכתי לצרוח על בעל הבית. הוא המשיך לצרוח חזרה. מאחר שהוא ערבי, נזהרתי מאוד בקללות שלי. עצבני, עצבני, אבל לא רציתי שחס וחלילה תצא קללה גזענית. אז יצאו קללות כאלה של חנון: "למה כזה בלגן אצלך?", "למה אתה לא מסודר?", "מה אני אעשה עכשיו?". הבנתי שהלך עליי, אני הרי לא אתלונן עליו להנהלת המקום, כי הם ממילא לא יעשו כלום, וגם מה זה יעזור. חרא גדול.
התחלתי לתכנן איך אני מעביר יומיים בלי רכב, ואיך אני משאיר לאיתן את התיקייה להביא מנעולן ולסדר הכל. במקום האירוע נהיה מתח גדול וצרחות של ממש. ואז פתאום בעל הבית מסתכל עליי ואומר "אני יודע מה קרה, האישה לקחה את המפתח שלך. הלקוחה עם ההונדה". חזרתי לנשום. "אתה יודע איך קוראים לה?", שאלתי.
"לא. אבל היא לקוחה קבועה. מבוגרת. גרה בתל אביב. היא באה כל שבוע".
"יש לך פרטים שלה?", ניסיתי, מיואש שוב.
"לא, אבל היא תחזור".
"מתי?"
"היא באה כל שבוע. אין לך מפתח ספייר?"
"לא, אין לי!", חזרתי לצרוח.
עכשיו בעל הבית התחיל לצעוק עליי למה אין לי מפתח ספייר. זה השלב שבו רציתי כבר לבכות. האישה מהישיבה צלצלה שוב. "כולם כאן, מחכים רק לך". החלטתי לעשות מעשה, לקחת מונית לישיבה ולחזור אחריה. "לא, לא, קח את האוטו שלי", התעקש בעל הבית, "בינתיים אמצא את מספר הרכב שלה דרך הביטחון". מרוב בלבול הסכמתי, וככה מצאתי את עצמי בתוך מכונת קטנטנה דוהר לרמת גן. מרוב בלבול לא לקחתי את הטלפון שלו, וגם את הקוד של הרכב רשמתי בחיפזון. הגעתי לאזור הבורסה, החניתי בחניון ועליתי לפגישה.
דווקא בפגישה נרגעתי קצת. חזרה אליי בהירות המחשבה. באחת ההפסקות צלצלתי לחבר מהעירייה, שהשיג לי את הטלפון של הביטחון בחניון. צלצלתי לקב״ט וביקשתי שימצא את המספר של הונדה אפורה שיצאה באחת עשרה וחצי עם נהגת מבוגרת. הוא הבטיח שיעשה מאמץ. הוא כבר שמע על המקרה מהאיש של שטיפת הרכב.
אחרי הישיבה ירדתי בחזרה לרכב. כמובן שלא הצלחתי להתניע אותו. הקוד איכשהו לא עבד. טמבל שכמוני. לקחתי מונית. כשהגעתי בעל הבית התעצבן, "מה השארת את האוטו שלי באיזה חניון? איך אני אמצא אותו?" ותוך רגע מצאתי את עצמי במונית חזרה עם אחד העובדים. בדרך צלצל הקב"ט. הרכב אותר. עכשיו כבר הייתה לי כתובת.
צלצלתי למשטרה. הבחורה ב-100 הייתה מאוד אדיבה. הכי כיף זה להוריד חתול שעלה על עץ. היא הבטיחה לצלצל לבעלת הרכב ולחבר אותנו. זה לקח שעתיים. השוטרת חזרה ואמרה שבעלה של בעלת הרכב טוען שהיא בכלל לא לקחה את המפתח אלא קיבלה אותו. בעל החניון התעצבן שוב: ״זה הכל אשמתה, היא השאירה רכב דלוק עם מפתח בסוויץ׳. שטפנו אותו בלי לכבות, ואז היא באה ולקחה עוד מפתח".
מה זה יעזור לי? השוטרת הסבירה שעדיף שנדבר ישירות וחיברה אותי לבעלה של הנהגת. הוא מיד התחיל להתנצל שאין להם זמן לבוא ולהביא לי את המפתח, ושאשתו בכלל לא אשמה. החרדה שלו הייתה שאכריח אותם להחזיר בעצמם את המפתח, אבל אני הייתי לגמרי מאושר. הודעתי לו שאגיע תוך עשר דקות לדירתם בצפון תל אביב, ואכן אחרי רבע שעה החזקתי ביד את המפתח שלי.
בעל החניון חייך אלי חיוך של מנצח: ״אמרתי לך שיהיה בסדר?". ברור שאמר. באמת תודה רבה. שש שעות מרגע שנכנסתי לחניון הייתי בדרך הביתה, מאושר. בעל החניון אמר שאבוא שבוע הבא, נשתה קפה. אגב, שטיפה חינם הוא לא הציע. אני מניח שבקרוב מאוד אלך לשכפל מפתח ספייר לרכב. לא בריא שיש רק אחד.